אונס / ק.ג

אני לא זוכרת איך היכרנו, קראו לו ראובן, אני הייתי בת 19, חיילת והוא תימני חמוד עם תלתלים וג'נטלמן מושלם. תמיד מדבר בנימוס, תמיד אדיב אפילו לא מנסה לגעת. רק בפגישה השלישית או הרביעית נשק לי לראשונה. אפילו לקח אותי הביתה, להכיר את סבתא, במושב. יום אחד בדרכינו לסרט, עצר פתאום ברחוב צדדי, חשוך ואמר שהמכנסיים לא נוחות לו והוא רוצה לעלות רגע להחליף, כי יש לו פה דירה. אמרתי שאני אחכה והוא סרב זה לא נעים אמר לחכות לבד ברחוב, שאני אעלה איתו. עליתי. חדר המדרגות היה חשוך בצורה מוגזמת והקולות שלנו הדהדו, שאלתי אותו מה קורה והוא ענה שלא כל כך גרים פה...ועדיין לא נדלקה הנורה האדומה - למה שתידלק? בחור כל כך נחמד.

בקומה העליונה הוא פתח את הדלת לחדרון צר עם מזרן על הרצפה, כיור קטן מול המזרן ודלת שמובילה לשירותים. "הדירה". ראובן נעל את הדלת וכששאלתי לשם מה הסביר שהוא רוצה להתלבש, אז שלא יפתיעו אותו (והנורה האדומה עדיין כבויה). הוא נכנס לשירותים וחזר כעבור רגע לבוש בתחתונים בלבד, והתיישב על המזרן. הייתי נבוכה, - והוא הרגיע - כי מה זה בסך הכל, פשוט חם לו או משהו והוא רוצה לשבת קצת, ושאני אבוא לשבת לידו (איפה המתג של הנורה הזאת, לעזאזל?).

ישבתי, התחיל קצת לדבר ואז נישק אותי, בעדינות - כמו תמיד, נעניתי - כמו תמיד. ופתאום קרה משהו מוזר - ראובן הטוב נעלם ובמקומו צץ לידי ראובן אחר, רשע, שהתעקש להוריד לי את המכנסיים והתחתונים באותה משיכה (היא נדלקה סוף סוף). האיש הרע דיבר בגסות ואמר לי שאני יכולה לצעוק כמה שאני רוצה כי הבניין נטוש ואף אחד לא יכול לשמוע אותי....

כשזה נגמר, הוא ליווה אותי למטה ושאל אם אני רוצה ללכת לסרט, לא בדיוק ידעתי מה התפקיד שלי בהצגה הזאת ואם בכלל יש לי זכויות כלשהן. אז רק מלמלתי שאני הולכת הביתה, הוא לא הבין על מה אני כועסת ולמה הפרצוף העצוב הזה, אפילו שאל אם אני רוצה שילווה אותי הביתה, אמרתי שאסע לבד. מרגע זה אין לי שום זיכרון יותר, לא מהנסיעה הביתה באוטובוס ולא שום מחשבות, רגשות או תחושות עד לכחדשיים אחרי, כשישבתי בחדר של ועדת ההפלות הצבאית מול קצין עם מבט מאשים שניסה לשכנע אותי ללדת את התינוק. שבוע אחר כך עשיתי הפלה. ביום גשום וסוער, הגעתי מלווה באמא שלי אל בית החולים. הרגשתי עלובה ביותר, מבוישת ומבוהלת ממה שעומד לקרות עכשיו, פחדתי לפגוש אנשים שאני מכירה, הרגשתי חשופה, כאילו כתוב לי על המצח כל מה שקרה.

בחדר הניצוח ביקשתי שירדימו אותי ואחר כך יעשו מה שהם רוצים אבל אמרו לי שאי אפשר. וכך שכבתי לי, נורא נורא בודדה, אנשים זרים מחטטים בגופי כאילו אני לא שייכת, כאילו אין לי שום זכויות על הגוף הזה. בכיתי. הזריקו לי שם משהו, חיברו אותי לאינפוזיה ורק אז סוף סוף הרדימו אותי.

כשהתעוררתי, שכבתי בתוך מיטה מלאה דם, ההרגשה, המחשבות של מה שהדם הזה אומר ושאני נמצאת כולי בתוך זה, היתה פשוט קשה מנשוא. עוד אנשים זרים הגיעו, הצמידו מיטה נוספת למיטה שלי, אמרו לי לעבור בזהירות ואז הסיעו אותי החוצה לחדר התאוששות.

אמא חיכתה לי בחוץ וזו היתה השניה שאני לא אשכח כל חיי, פתאום אני לא לבד יותר! פתאום הייתי מוגנת. לראות אותה באותו רגע כשאני בתוך הכאב העצום הזה היה כמו לתפוס בקרש הצלה. חשבתי על כך שהיא חיכתה לי, כמה שעות בחוץ, בקור הנורא הזה, בגשם, אמא שלי, שתמיד קר לה כל כך. כאב לי שחיכית אמא, אבל כל כך שמחתי שאת שם.

שנתיים אחר כך פגשתי בו שוב, והוא עליז וחביב כתמיד, שמח לפגוש אותי, שאל אם אני רוצה לצאת שוב... וכל הזמן הזה שהוא מדבר אני רק חושבת לעצמי שהוא אפילו לא יודע איזה שינוי עצום הוא עשה בחיים שלי. הוא לא יודע שהריתי, או שהפלתי, הוא לא יודע כמה המון פעמים מאז, התפרצתי בבכי עם כל גבר שהייתי איתו ושניסה לשכב איתי, אפילו אם רציתי. הוא לא יודע כלום, אצלו הכל בסדר. חייכן ועליז הוא נפרד ממני לשלום והלך לדרכו.

והחיים...עוד לא חזרו למסלולם.