חזרתי לגיהינום... וניצחתי! לבנה

פחד הוא אויב נעלם שלא סולח

מרגישה שהחיים שלי תקועים וקשורים בקשר בלתי ניתן לניתוק, לעברי. בכל פעם שקשה לי וזה המצב כמעט רוב הזמן, אני מרגישה את הכעס גואה בי על אבי, על מה שעשה, על אימי ששתקה ועל כל מי שהיה בסביבה ולא הושיט יד לעזרה.

בכל פעם שאני רוצה לעשות משהו שמחייב יציאה מהבדידות הבטוחה לפגישה עם אנשים אם אצלי בבית ואם מחוצה לו, עולים בי חרדות ורעד, תחושת עילפון ואבדון, והייאוש גואה ועימו הכעס. כעס על שאני סובלת כך ברוב הזמן, כעס על מעצורים רבים בדברים שנאי רוצה לעשות, על טיולים שאני לא יכולה לטייל, על לימודים שאני לא יכולה לממש, על בילויים, על חיים שגרתיים... על נכדים שאני לא יכולה לשמור, על ילדיי שאני לא יכולה לעזור להם ומה לא ובו בזמן יודעת שהם הפוגעים עושים ונהנים מכל הדברים שאני לא יכולה - בגללם!

ובכל פעם שעולה בי הכעס והסבל, עולה דמותו של אבי ואצבעי מורה עליו, מאשימה. לא סולחת.

חיה עם הפחד הנורא ממנו. פחד כמעט לא הגיוני מאדם מפלצתי, "היטלר" פרטי שלי ושל אחי ולמרות שהוא כבר מת, לא מתגברת על הפחד.

ואז באים תקופות ארוכות של נפילה של מספר חודשים שבהם לאט לאט אני הולכת ושוקעת, הולכת ואובדת בסבל ומייאוש. מרגישה שאני גוססת וחושבת - אף אחד לא רואה שאני גוססת, לא רואים שיש לי סרטן! לא סרטן שמאכל חלקים בגוף אלא סרטן בנשמה, יש לי סרטן הנשמה! ומזה אני לא אמות פיזית, גופי ימשיך להתקיים אבל נפשי תדעך עד שתמות. ופתרון אין, הייתכן?

כבר פניתי לרופאי קופת החולים, לרופאים פרטיים ולא נמצאה הנוסחה הגואלת. התחלתי ללמוד רפואה אלטרנטיבית, קראתי כל דבר שיכול לתת אור על מצבים כשלי ולהתנסות וגאולה אין.

כך חיי נמשכים להם כשאני מתרוצצת ממטפל למטפלת, מתפללת שמישהו ימצא כבר את הדרך להפסיק את הכאבים בגופי והחרדה מנפשי. שיימצא משהו שאוכל לקחת כשאהיה ברחוב והפחד יזדחל לו עם העלפון המאיים, והכל יתפוגג ויעלם וגם אני אזכה לחיות כאחד האדם.

בלילות מטרידים החלומות והיקיצה בבוקר מלווה בדרך כלל רעד, דפיקות לב ובכי במשך דקות ארוכות עד שגופי נרגע ואני הולכת לתחילת יומי, מותשת מרגע שהתעוררתי.

מחשבות והרהורים לא מניחים, הראש עובד ללא הפסקה, כל העת מחפשת תשובות, הסברים ובאותה מידה את האומץ להגיד מה שאני חושבת. לאט לאט גוברת התחושה שלטבעי והקונבנציונלי אין תשובות, כי איך יוכל מישהו להסביר, אבא שקורע את בתו או בנו ולא עוצר למרות הכאב, הפחד והסבל שהוא גורם להם?!

איך נסביר את העונשים שקיבלו האבות האונסים והבוגדים האלה מהמקום שקורא לצדק: בית משפט! איך אפשר להסביר באופן שכלי והגיוני, שתיקה רועמת ובוגדנית של סביבה שטוענת שאוהבת, שדואגת ובכל זאת שותקת! לא. אין הסברים, אין הגיון.

אז התחלתי לחפש תשובות בעל-טבעי. התחלתי באסטרולוגיה והמשכתי ברפואה הטבעית, הקבלה, בגלגול נשמות וכל מה שבאמצע. שם היו תשובות, מסתוריות, מיסטיות, לא ברורות אך איכשהו בגלל אופיין היה לי יותר קל להתחבר אליהן ולמצוא את ההגיון בחוסר ההגיון.

לאחרונה עלה נושא הסליחה לתודעתי, מכל עבר שמעתי "לסלוח ולשכוח", "את לא מתגברת כי את לא סולחת" ועוד פנינים דומים...

חושבת אולי אני בכל זאת צריכה לתת לו את הסליחה כדי להשתחרר ממנו?! המחשבה קשה ואכזרית. אני לא יכולה לסלוח לו! אין שום הצדקה שאסלח לו! ואני נכנסת לדילמה. אני לא יכולה לסלוח לו לאדם, לאבי, על מה שעשה, על חיי שנתן לי רק כדי לקחת אותם לעצמו, לא יכולה לסלוח. אז כתבתי על כך "לסלוח, לשכוח"?! (ב- "מחברת חשבון" מס'13 ) ואז החלו החלומות, קשים ומזוויעים, בכולם הוא מופיע, מעוות, סובל מרות, ואני מתעוררת כל בוקר מזועזעת, שואלת את עצמי מה באים החלומות האלה להגיד לי.

בשיחות עם אנשים יקרים ועם אנשי מיסטיקה אנחנו מעלים את העובדה שבעצם לא סגרתי איתו מעגל, לא הלכתי ללוויה שלו ולא ישבתי עליו "שבעה" ואולי זו הסיבה שהוא נשאר חי ומאיים בזכרוני עד היום למרות שנפטר כבר שנים רבות.

ימים ולילות רבים התפתלתי עם המחשבה, כל בוקר מתעוררת מעוד חלום שמציג אותו מעוות ומזעזע. בכיתי כמעט בלי הפסקה, פניתי למיסטיקה לעזרה. ביקשתי שיאמרו לי מה הוא רוצה ממני? ומשני מתקשרים קיבלתי תשובה אחת "הוא מבקש שתסלחי לו". ואני מתקוממת, לא סולחת, לא מגיע לו שאסלח. לבסוף מוצאת בפשרה, לעלות לקברו, לא כדי לתת לו מחילה אלא כפי שאמרה מתקשרת אחרת "כדי שהוא יבקש ממך סליחה". החלטתי לעשות את זה, לעלות לקברו. שני חברים קרובים ויקרים שמחו ללוות אותי לשם.

בלילה לא ישנתי. הפחדים מדמותו שאראה שם, משמו שיבלוט אל מול עיני, החרידו אותי עד מוות. התפללתי לאלוהים שיחזק אותי ושהפחד לא יכניע אותי.

שם בבית העלמין הפחד ממנו הלך וגבר, הלך והתעצם, זה היה קשה, בלתי ניתן לתיאור. כשעמדתי מול קברו כל כך פחדתי והייתי ממש בפאניקה, הרגשתי שהנה הנה הוא מתנפל עלי ומנפץ את ראשי או מכה אותי כפי שרק הוא היה מסוגל ואני לא יכולתי לעמוד, הרגלים התקפלו ואני חיפיתי בידי מעל ראשי להגן מהמכות שעמדו לנחות. לבי דפק בהיסטריה, כל גופי רעד, הבטן היתה מכווצת ואני מקופלת על הבטון, לא יכולה לנשום, פוחדת להביט בו/בשמו.

האימה היתה כל כך מוחשית שנפשי כנראה בחרה לאבד את ההכרה, אך ברגע שהרגשתי את העלפון מזדחל אל לבי, משהו בי סירב להיכנע לו למפלצת ואני זעקתי אל תוך עצמי - לא! לא להיכנע לפחד! לא להתעלף! ולאט לאט הרגשתי שאני חוזרת, הזמזום באוזניים נחלש, הצלחתי.

לאט לאט התרוממתי מהרצפה והתקרבתי להדליק לו את הנר, סמל לפרידה הסופית ממנו. ידי רעדו בטירוף ולקח זמן עד שהצלחתי וביקשתי מידידיי היקרים להסתלק משם.

אחרי שנסענו מעט התחלתי להרגיש הקלת מה, הרעד הלך והתפוגג והבכי נרגע, גופי התאזן ופתאום הבנתי שעשיתי את זה, עמדתי מולו והנה אני שלמה! הוא לא נגע בי, לא פגע, לא התנפל ולא פצע! ואז ביקשתי מאתי לעצור לרגע. יצאתי מהרכב, עומדת מול הגוש בו הוא קבור ובקול רם ואמיץ צעקתי אליו: "ניצחתי אותך! ברגע זה ניצחתי אותך! אני לא פוחדת ממך יותר".

חזרתי לאוטו ואמרתי לאתי וליריב - עכשיו אפשר ללכת, אני סיימתי כאן. משם נסענו לים, טבלתי רגלים וידיים ושטפתי את הפנים, מנקה את השחור והסבל מעלי. הרגשתי שאני כמו מטהרת את עצמי מהרוע והפחד שדבק בי כל חיי. שבתי לביתי עייפה מאוד. כשלושה ימים שכבתי במיטה, מותשת. אבל, אני עשיתי זאת!!!

עמדתי מולו לא כדי לתת לו סליחה, כי יש דברים שהם בלתי נסלחים ואונס ילדים וגילוי עריות הם חלק מהם.

אבל השארתי שם אצלו את הפחד שהנציח בי. הגעתי שוב עד פתח הגיהינום... וחזרתי מנצחת.