Becky Ridge (שם בדוי, השם האמיתי חסוי מסיבות משפטיות).

ביולי 1994, ניגש אלי המטפל שלי במהלך פסטיבל, לבוש בלא יותר מאשר בד כותנה התלוי ברפיון, גופו צבוע בצבע מתכתי ומשקפי ראי. למרות התחפושת, זיהיתי אותו. קפאתי כשאני הודפת את עצמי חזרה אל המון החוגגים בפסטיבל. נכנסתי לפאניקה, מייחלת שאעלם משם, מקווה שכשהוא יתקרב אלי יותר, בד הכותנה יכסה לחלוטין את איבר המין שלו. הרגשתי מחוללת וכועסת; לא הייתי אמורה לדאוג שמא אראה את איבר המין של המטפל שלי.

המטפל שלי התקדם בתוך שהוא צוחק בתוך הקהל, נוגע בפני האנשים ומשאיר נקודות כסופות על אפם. רציתי לברוח אבל הרגשתי שיתוק. כשהוא הושיט את ידו כדי לגעת בפניי, הפניתי את פניי ממנו והאצבע שלו השאירה מריחה כסופה לאורך האף והלחי: הסימן שלו. באותו רגע הוא זיהה אותי. "אוי, מוטב שאגלה לך מי אני", אמר.

"אני יודעת מי אתה", אמרתי.
"איך את יודעת?" השיב בהגנתיות.
"אני רואה" עניתי בפשטות.

הסימן הכסוף לא ירד בקלות. יכולתי להרגיש את האצבע שלו על פניי, לא חשוב כמה פעמים קרצפתי את פניי. אבל ככל שהוספתי לעבד את האירוע הזה שוב ושוב בראשי, התחלתי לראות שלמעשה יש כאן ברכה. המריחה הכסופה על פניי היתה כמו סטירה על פניי, סימן לכך שהפעם הוא באמת הרחיק לכת. החלטתי שלעולם לא אהיה לבד איתו בחדר הטיפולים. וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי את המטפל שלי, "איש המתכת".

כשנתתי לעצמי רשות להתבונן בעין בוחנת על האירועים והשיחות שהתרחשו ב- "סביבה הטיפולית", השתכנעתי שאיש המתכת הכין אותי להפרות רגשיות ופיזיות נוספות. הרגשתי אסירת תודה שנמלטתי ונדהמתי לגלות עד כמה הרגשות שהרגשתי זהים למה שהרגשתי כשעברתי התעללות מתמשכת כילדה, בשעת האונס שעברתי בגיל 18 ובגיל 19, ותוך עיבוד זיכרונות אודות ההתעללות. הרגשתי את ההאשמה העצמית, הפחד מפני העימות, הפחד להיקרא שקרנית, הפחד להיות מואשמת על ידי אחרים, הפחד מלהיות סקסית מדיי, הפחד או יותר נכון הידיעה שכל זה היה באשמתי. למרות שבמצב דומה הייתי מגינה על אישה אחרת בחירוף נפש, הרגשתי שהיה בי משהו שגרם לכך שההתעללות הגיעה לי. האשמתי את עצמי שעשיתי עוד בחירה שגויה.

כשהתחלתי את הטיפול עם איש המתכת, היה לי מזל שהייתי מבוטחת והביטוח כיסה עד $ 2,000 מעלות הטיפול הנפשי שלי. בכל מקרה, הזמן שהוקצב לי היה מוגבל והייתי נחושה להפיק את המירב מהתהליך הטיפולי. הייתי חייבת לבטוח במטפל שלי.

למרות שבטחתי בו מספיק כדי לתת למילים שלו כניסה לתוכי יותר מאשר הייתי מאפשר זאת לכל גבר אחר "בעולם האמיתי", ההגנות שלי היו עדיין גבוהות. אני אסירת תודה לסקפטיות המתמדת שלי שהגנה עלי מפני מה שיכול היה להיות נזק רציני בשבילי.

כשהבעתי כעס על גברים שתקפו אותי והתעללו בי, איש המתכת הזכיר נשים מתעללות שהכיר בחייו, תוך שהוא מזכיר לי שגם נשים עושות דברים רעים ושאל לי להאשים גברים בלבד. אני זוכרת שהרגשתי שעלי להבטיח לו שלא שנאתי או האשמתי אותו רק בגלל שהוא גבר. מבלי שהייתי מודעת לכך, הוא יצר בצורה בלתי מורגשת את הסביבה שבה הלכתי סביבו על קצות האצבעות כדי לא לפגוע בו או להכעיס אותו. במקום להגדיר את ההתנהגות שלו כחשיפה עצמית בלתי הולמת, נכנסתי לתפקיד המוכר של המטפלת.

אחרי האירוע בפסטיבל, התחלתי להיזכר במקרים מתוך הטיפול שנעו בין הגדרה של בלתי הולמים לבין התעללות רגשית. תקריות אלה החלו ליצור דפוס של התנהגות של שנאת נשים והאשמת הקורבן.

במהלך הפגישה השנייה שלנו, אחרי שסיפרתי לו על קשר ארוך שהולך להתפרק, הוא ישב שם ובהה בי. הרגשתי אי נוחות ושאלתי אותו "אתה לא הולך לשאול אותי שאלה כדי להאיר לי משהו שאני מפספסת כאן?"

"מעולם לא הייתי צריך להגיד למטופלים שלי ללכת להזדיין (הניסוח המקורי: "to fuck off") קודם לכן" הוא ענה.

בפגישה אחרת, התחלקתי איתו בסיוט איום שבו הותקפתי על ידי גבר שעמד לאנוס ולרצוח אותי. הנשק היחיד שלי היה מזלג שהכנסתי לתיק בארוחת הצהריים. התחלתי לדקור את התוקף עם המזלג, בניסיונות להרחיק אותו ממני. הוא המשיך ואני המשכתי לדקור אותו. אמרתי למטפל שמעשה הדקירה היה עינוי בשבילי, רציתי להפסיק אבל הייתי חייבת להציל את עצמי. איש המתכת התרגז ואמר לי שאני טועה. הוא אמר לי שאני מלאה בזעם כלפי גברים ושאני שואפת לפגוע ולרצוח את הגבר בחלום
שלי. "לא" התעקשתי, "לא, אני אומרת לך, זה היה מתוך הגנה עצמית. אילו היה מפסיק, הייתי חייבת לברוח". איש המתכת לא הקשיב לי. הוא כבר החליט לגבי המניעים שלי: "עליך להכיר בזעם שלך". "זה היה החלום שלי. זו היתה הגנה עצמית" אמרתי. אך התחלתי לבכות ולהבין שהתמונה שלי אצל המטפל שלי היא של שונאת גברים זועמת.

בין איש המתכת לביני התרחשו לעתים קרובות אינטראקציות בסגנון הבא: הוא היה מאשים אותי במשהו ומתעקש שאקח אחריות. הוא גרם לי להודות בזה שהייתי אישה סקסית מאופן מיוחד, בין אם אני מודעת לזה או לא, משכתי אלי גברים במובן המיני. התיאוריה שלו הרחיקה גם לתקופת ההתעללות המינית שעברתי בילדות, שהחלה בגיל 6. ההתייחסות שלו לזה היתה שלמרות שאני לא "אחראית" למה שקרה לי, היה עלי "להכיר בחלקי בהתעללות". אינטראקציות כאלה שבהן הוא כופה את הדמות של מי
שהוא רצה שאהיה, היו נפוצות באותו חדר. בהדרגה, התחלתי להרגיש מלוכלכת.

במהלך אחת הפגישות הטעונות האלה, איש המתכת כתב שלט על דף מהפנקס הצהוב שלו באותיות גדולות ומקושקשות והניח אותו בינינו על השטיח: "יש סקס בחדר הזה". הוא אמר שעלי לזכור את זה בכל פעם שאני נכנסת לחדר בעת הפגישות שלנו. הוא אמר לי להעמיד פנים שהשלט תלוי על הקיר ולקבל את המסר שלו כעובדה – או, הוא התעקש, לעולם לא נגיע לשום מקום עם הטיפול מכיוון שמערכת היחסים הכי חשובה מכולן התהוותה בחדר הטיפולים.

שוב, נאבקתי נגד הניתוח שלו. אמרתי לו שאיני מרגישה אליו שום דבר מיני. אמרתי לו שעלי לדעת אם המקום הזה בטוח בשבילי, מקום ללא מין. הוא גיחך לעומתי ואמר שאני "משתמשת" לעתים קרובות במיניות שלי במהלך הטיפול איתו, כדי להשיג את מה שאני רוצה. ואני תהיתי, מה רציתי בעצם?

וכך התעצמה ההרגשה שאני רעה, סקסית מדיי, המפתה, ושמרבית הדברים שקרו לי בחיים (התעללות מינית, אונס, מערכות יחסים מעורערות) מסתכמים בזה שאני מרושעת. כשניסיתי לבטא רגשות אלה איתו, הוא היה מסביר לי שאני לא חייבת להרגיש רע בגלל המיניות העזה שלי. שזו היתה עובדה, כך אמר, לא משהו להרגיש אשמה בגללו, אלא משהו שעלי לקחת עליו אחריות.

וכך זה הפך לדפוס בינינו. איש המתכת המשיך לחזור על ההגדרה שלו לגביי: סקסית וכועסת על גברים. ומכיוון שרציתי שהטיפול "יעבוד", שכנעתי את עצמי שכשיצאתי מהטיפול מלאה בספקות שהתבטאו בכאבי בטן בכל פעם, זה היה בגלל שהטיפול אכן עובד על פי המתוכנן והוא מצליח לחפור לתוך מעמקי הכאב הישן שלי. לא הבנתי אז, שלמעשה אנחנו בונים שכבות נוספות של כאב.

כשחזרתי לעבודה באותו שבוע אחרי שהמטפל העירום שלי הלכה למעשה, מרח את פניי ביריד, הגיע לידי עיתון הקמפוס ובו, למרבה האימה שלי, הוא היה מצולם בעמוד השער, במלוא מערומיו ועם חיוך רחב. הכותרת היתה: "מתכת יקרה".

האם זו צורת התנהגות ראויה למטפל העובד עם שורדים של התעללות מינית, ילדים ומבוגרים, כשהיא מבוצעת באותה קהילה שבה מתגוררים ועובדים המטופלים שלו? לא. זלזול כזה בגבולות במקום שבו קיימת ולו אפשרות קלושה להיתקל באחד המטופלים, לא יעלה על הדעת. האתיקה המקצועית אומרת שמטפלים יכולים לעשות כל מה שהם רוצים בחייהם הפרטיים, אבל "פרטי" מייד הופך ל- "ציבורי" ביריד הקהילתי, שבו היה מאוד סביר שהמטפל ייתקל בכמה מהמטופלים שלו.

כשסיפרתי לאנשים כמה צער גמרה לי ההתנסות הזו, לרבים מהם היה קושי להבין מדוע אני כל כך כועסת. "בחייך", הם אמרו, "גם לו מגיע לחיות קצת. הוא רק משתעשע. אל תהיי כזאת כבדה. חייו הפרטיים הם לא עניינך". אבל הוא הוציא את חייו הפרטיים אל הציבור והצעיד אותם הלכה למעשה מול עיני.

לבסוף, המפגן הציבורי של איש המתכת סיפק לי מסגרת למצוא הגיון בכל הפחדים והשאלות שהועלו בזמן הטיפול. המקרה סיפק לי אישור לתפיסה שלי שההתנהגות שלו ושמירת הגבולות שלו היו בלתי הולמים. יכולתי להבטיח לעצמי שוב שאני לא משוגעת. יכולתי, שוב, לבטוח בעצמי.

תורגם על ידי אילנה מתוך האתר הבא:
http://movingforward.org/mfv4n1firstperson.shtml