סקירה מאת אילנה סובול למאמר "מעבר למיתוסים אודות אונס: ראיה מורכבת יותר של תפיסות של קורבנות אונס" של Amy M. Buddie ועמיתיה.
המאמר מציג סוגיה מעניינת הבוחנת מחדש את מה שאנו כחברה מצפים מנפגעי תקיפה מינית וזאת בלי קשר לניסיון האישי של כל אחד מאתנו בנושא של תקיפה מינית (היותנו בעלי עבר של טראומה מינית או לא). מתברר כי לסטריאוטיפים אודות תקיפה מינית ולתגובות לתקיפה מינית יש פנים רבות. גם מה שנראה לכאורה אמפטי ותואם את הצורך לתמוך בנפגעים ולתת אמון בחוויה שלהם לא בהכרח עושה צדק לאמת. בעקבות קריאת המאמר חשתי כי השירות האמיתי שהחברה יכולה לעשות עבור אלו מבנותיה ובניה שנפגעו מינית היא ללמוד להקשיב ולהביט על האמת נוכחה, מבלי להתחבא מאחורי ציפיות אלו או אחרות. אולי זה הדבר הקשה ביותר לעשות.
המאמר של Buddie ועמיתיה מבוסס על מחקר שנערך על מדגם של סטודנטים בני 18-21 שהתבקשו להעריך נפגעת אונס על פי האמונות האישיות שלהם ועל פי סטריאוטיפים נפוצים אודות נפגעות אונס. התברר שהתפיסות האישיות של הנפגעת התבססו בעיקר על אמונות בדבר התגובות שלה לאונס (מדוכאת, חרדה וכד') שהן אמפתיות בטבען יותר מאשר הסטריאוטיפים על אונס ("היא ביקשה את זה", היא הייתה קלה להשגה וכד'), שלהן אופי שלילי ברור. אחד הממצאים המעניינים הוא שאנשים מצליחים להחזיק בו זמנית הן באמונות אישיות בדבר חומרתו של אונס והן בסטריאוטיפים שליליים אודות אונס. כיצד הדבר אפשרי? להיות אמפתי וגם שיפוטי בו זמנית. אולם אם בוחנים סתירה זו מקרוב, מתברר כי אמונות בדבר התגובות הרגשיות וההתנהגויות אודות אונס הן כשלעצמן סטריאוטיפיות: נפגעי אונס אמורים להיות מושפעים באופן שלילי וגלוי לעין על ידי אונס ונתפסים כפחות אמינים אם הם נראים רגועים. אמונות אלו מהוות סטריאוטיפ חדש המשפיע על החלטות של שופטים, שוטרים, מטפלים, אנשים שאמורים להתייצב לצד הנפגעים ואף על החוויה של הנפגע עצמו, שמתבונן בתגובתו שאינה תואמת את הציפייה החברתית ואינו מאמין כי באמת נאנס.
גם אם לא נקבל את ההסבר הנ"ל, כבר ידוע ממחקרים כי אנשים מסוגלים להחזיק בו זמנית בעמדות סותרות לגבי קבוצה כלשהי – הן שליליות והן חיוביות (Katz and Haas, 1988). כך, ייתכן וקורבנות אונס ייתפסו כסובלות באמת אחרי האונס אך יואשמו בכך שנאנסו באותה נשימה.
אחד הנזקים המשמעותיים של סטריאוטיפים על אונס הוא שהם גורמים לנפגעים רבים לא לדווח או להתלונן על אונס. בין אלה למשל כאלה הטוענים שהיא "ביקשה" את האונס, נהנתה ממנו בסתר או שיקרה בקשר אליו. סטריאוטיפים עומדים גם מאחורי הנטייה להאשים את הקורבן: מאשימים נפגעת שיש לה ניסיון מיני קודם יותר מאשר נפגעת שאין לה ניסיון מיני. יש האשמה כבדה יותר אם הנפגעת סירבה לאונס בשלב
מאוחר יחסית בהתבסס על הסטריאוטיפ כי התנגדותן של נפגעות אלה הייתה מן השפה אל החוץ ולמעשה הן רצו את האונס. מאשימים יותר נפגעות שנאנסות על ידי מכרים ובתוך פגישה (date rape) מאשר את אלה שנאנסות על ידי זר. בתוך האשמה זו מובלע הסטריאוטיפ שהנפגעת רצתה את האונס כי יצאה עם התוקף.
סטריאוטיפים על נפגעי תקיפה מינית מתחבאים מאחורי מה שקרוי "מיתוסים אודות אונס", המוגדרים כדעות קדומות, סטריאוטיפיות ושגויות אודות אונס, נפגעי אונס ותוקפים (Burt, 1980). הם מוגדרים גם כעמדות ואמונות שגויות באופן כללי ועם זאת שכיחות מאוד. יש הטוענים כי הם משמשים כדי להכחיש ולהצדיק תוקפנות מינית (Lonsway, 1994 & Fitzgerald). על פי Koss ועמיתיו (1994) ניתן לחלק את המיתוסים אודות אונס לשלושה סוגים עיקריים: מזוכיזם של הקורבן (היא נהנתה/ביקשה את זה), השתתפות של הקורבן (זה הגיע לה, זה קורה רק לסוג מסוים של נשים) ובדיה של הקורבן (היא משקרת או מגזימה). אמונות כאלה יכולות להצדיק המשך פגיעה בתפיסת התוקפים ולעודד התכחשות של נשים לאפשרות האישית שלהן להיפגע.
גברים נוטים להאמין במיתוסים על אונס יותר מנשים. יש המסבירים תופעה זו בכך שמרבית הנפגעות הן נשים ובכך שהנטייה להאשים את הקורבן מתגברת כאשר הקורבן לא דומה למאשים. לפיכך, גברים נוטים להאשים נשים נפגעות יותר מאשר נשים.
יש סברה שהסיבה לסגירת תיקי התלונה על אונס על ידי המשטרה והפרקליטות במדינות השונות גם היא תוצאה של שכיחותם של מיתוסים אודות אונס גם בקרב אנשי חוק ומשפט. בהמשך לזה, השפעת המיתוסים ניכרת גם בפסקי דין המקלים עם התוקפים וחוקים הקשורים לאונס שאינם הולמים את החוויה של הקורבנות.
העובדה שהמיתוסים קיימים בתוך מערכת האמונות של פרט כלשהו לא בהכרח מלווה במודעות או יכולת להודות בפני אחרים באמונות אלה בשל הבנה של מה מקובל ומה לא מקובל (politically correct). עם זאת, גם ללא מודעות לקיומן, הן מכתיבות את ההתנהגות כלפי נפגעי תקיפה מינית.
יש סטריאוטיפים מסוגים שונים. למשל,Burgess and Borgida (1999) טוענות שלסטריאוטיפים תיאוריים (descriptive) יש השפעה שונה מזו של המכתיבים (prescriptive). התיאוריים מתייחסים למאפיינים של האישה כגון "נשים הן טיפוליות" ואילו המכתיבים אומרים מה אישה צריכה להיות "נשים צריכות להיות
טיפוליות". הן מצאו שהאחרונים הם סטריאוטיפים עוינים יותר ומעודדים הטרדה מינית.
כיום יש כבר שפע של ראיות מחקריות המצביעות על ההשפעה המזיקה שיש לאונס על הנפגעים – דיכאון וחרדה גבוהים יותר אצל נשים שנאנסו; היזכרויות פולשניות באונס; האשמה עצמית שמובילה לעיכוב בהחלמה; הפרעת הדחק הפוסט טראומטי הנפוצה מאוד בקרב נפגעות אונס. ידע זה הופך להיות רווח בציבור ויוצר סטריאוטיפים משל עצמו שקשורים לאיך נפגעי תקיפה מינית צריכים להגיב לאונס.
עובדה מוכרת בקרב העובדים עם נפגעי תקיפה מינית היא למשל שבניגוד לציפייה שלנפגעי אונס צריכות להיות תגובות שליליות, יש כאלה שנשארים בשלוותם למראית עין (Burgess, 1978 & Holmstrom). כאשר הצופים מן הצד נוכחים בתגובה "השלווה" הזו הם עלולים להסיק כי לא אירעה פגיעה. כלומר לעבור מסטריאוטיפ תיאורי, שעל פיו מאמינים שנפגעת תהיה במצב נפשי רע, שהוא קריטריון אפשרי לכך שאירעה פגיעה – אל הסטריאוטיפ המכתיב, שעל פיו היא צריכה להיות במצב נפשי רע, שהוא תנאי הכרחי ומספיק כדי לקבוע אם קרה או לא קרה אונס. מהלך לוגי זה אין לו בסיס במציאות וכולו ניזון מדעות קדומות וסטריאוטיפים.
כאמור, הצבת תנאי סטריאוטיפי מכתיב ונוקשה זה יכול להיות בעוכרי הנפגעת בהתמודדות שלה במערכת המשפטית, מול דמויות שאמורות לתמוך ולעזור לה במישור הנפשי ואף בינה לבין עצמה.
לפיכך יש חשיבות מיוחדת ליידוע של אלו האחראים על הטיפול המשטרתי והמשפטי בנפגעות תקיפה מינית על קיומו של מצב ההלם, שבו הנפגעת יכולה להיראות שלווה ולא להפגין תגובות רגשיות קיצוניות ועדיין לשאת בתוכה את הטראומה של התקיפה המינית. בפועל, מרבית הנפגעות לא מפגינות רגשות אחרי האונס (Burgess, 1978 & Holmstrom) ועקב כך עלולות במקרים רבים להיתקל בחוסר רגישות של אנשים סביבן
("זה בטח לא קרה כי את לא בוכה").
במחקרים בהם הוצגו מקרים היפותטיים של נשים שסתרו את הציפיות הנ"ל (שהתגובות הרגשיות לאונס הן קשות ושההחלמה נמשכת זמן רב), אנשים נטו פחות להזדהות עם הנפגעות הפחות אמוציונאליות ולהאשים אותן יותר באונס. נפגעת אמוציונאלית נתפסה כפחות אחראית על האונס שלה מאשר נפגעת שלווה, האונס נתפס כאירוע יותר חמור.
נמצאו שפע של תפיסות מסולפות גם לגבי מאפיינים של מי שיכולים להינזק מאונס יותר מאחרים. למשל התברר ש24% – מקציני המשטרה,11% מעורכי הדין, 6% מהרופאים ו3% – מהמתנדבות בקו חם לנפגעי תקיפה מינית שהשתתפו במחקר סברו כי נשים שיש להן ניסיון מיני לא יינזקו על ידי אונס (Ward, 1995). במחקר אחר נמצא שאונס נחשב לפחות מזיק ברמה פסיכולוגית לקורבן כאשר הוא מבוצע על ידי חבר קבוע בהשוואה לאדם שיוצאים איתו בפעם הראשונה או זר (Bridges, 1991). בפועל, מרבית הנפגעות חוות את האונס כחוויה טראומטית וקשה ביותר, בלי קשר לרמת ההיכרות שלהן עם התוקף (Koss et al., 1988).
לסיכום, חשוב לי לשוב ולהדגיש כי במפגש עם תקיפה מינית הדבר החשוב ביותר הוא היכולת שלנו להקשיב באמת ולהיות מוכנים לעמת ולשנות את מה שידענו עד כה על תקיפה מינית, טראומה מינית והתגובות האפשריות להן. מסך ההכחשה מונע מהנפגעים את הטיפול המתאים והמגיע להם ברמה משטרתית, משפטית, נפשית וחברתית.
הסקירה הוכנה על ידי אילנה מתוך המאמר הבא: