מבוא

דג זהב שחי בקערה צבועה שחור לעולם לא ידע שהוא חי בקערה אלא אם כן מישהו יוציא אותו ממנה ויראה לו את שאר העולם. מערכים נפשיים עלולים להיות דומים – נעולים בתוך "תיבת-חשיבה", בלתי מסוגלים לראות את החוץ – משום שרשת האמונות
כל-כך מקיפת כל.

כיצד זה יכול לקרות לאנשים כמוני וכמוך?

האם אי-פעם קנית בגד שלא במיוחד התאים לך רק משום שהמוכר שכנע אותך שאתה נראה נחמד כשאתה לבוש בו? האם אי- פעם מישהו שכנע אותך לשתות משקה נוסף למרות שלא רצית? האם אי-פעם חתמת על חוזה שלא באמת רצית לחתום עליו?
האם להיגרר למעורבות בקבוצת כת יכול להיות קל באותה מידה? התשובה חיובית.

בארה"ב בלבד יש כ- 5,000 כתות שפעילות בגיוס אנשים בני כל הגילים, מכל תחומי החיים, בשיעור של עשרות אלפי מגויסים חדשים מדי שנה. אוסטרליה אינה מפגרת בהרבה. בדומה לשאר הארצות, אנו נוטים לייבא אותן ברגע שהן מתחילות להתפתח.

אנחנו מקווים שאתר זה יעזור לכם ללמוד כיצד לבסס קריטריונים להגדרת כת, כיצד להכיר התנהגויות רוחניות מתעללות, וכיצד להישמר מפני שכנועים פסיכולוגיים בלתי רצויים – טכניקות בהן משתמשים בכתות ובקבוצות רוחניות מתעללות כדי לגייס ולהחזיק חברים.

מחקר קליני זיהה בעיות רגשיות ספציפיות הקשורות-לכת, עמן צריכים להתמודד חברים-לשעבר במהלך השתלבותם המחודשת בחברה. וביניהן: חוסר החלטיות, פאסיביות לא-ביקורתית ופחד מפני הכת עצמה.

הגל הנוכחי של כתות בארה"ב החל בראשית שנות השישים והפך לתופעה חברתית של ממש באמצע שנות השבעים. אפשר לומר שכשניים עד שלושה מליון צעירים היו מעורבים בצורה כלשהי בקבוצות כאלה, לעיתים קרובות תוך עזיבת הבית, ביה"ס, מקום
העבודה, ובני זוג וילדים – כדי ללכת בעקבות אחד מתוך המגוון הרחב של "גורואים", "משיחים", "חלילנים מהמלין". נכון לעכשיו, לא מעט תומכים/חסידים עזבו קבוצות כאלה מסיבות שונות, ובזמן שהם מנסים לבסס מחדש את חייהם בזרם המרכזי של החברה, הם נתקלים במספר בעיות פסיכולוגיות ייחודיות – ואני מאמינה שהן קשורות-לכת – אשא אומרות הרבה על מהות ההתנסויות בחלק מהכתות.

במונח "כת" תמיד מעורבת מידה מסוימת של שיפוט אישי. הוא מתייחס באופנים שונים לקבוצות שמבוססות על אמונות ומעשים שאינם תואמים לדתות המסורתיות; לקבוצות שעושות מסעות חקירה לתוך תרגולים ואימונים פילוסופיים לא-מערביים; ולקבוצות
שמערבות יחסים אינטנסיביים ביותר בין המאמינים לבין עצמם ובינם לבין האידיאה או המנהיג בעלי הכוח.

במהלך השנתיים האחרונות ארגנתי מספר קבוצות דיון יחד עם עמיתי הפסיכולוג Jesse Miller of the University of California, Berkeley, בהן השתתפו כמאה אנשים צעירים חברי-כת-לשעבר – רובם ממשפחות מהמעמד הבינוני והבינוני-גבוה,
בעלי השכלה של שנתיים או יותר בקולג', וגילם הממוצע 23. בעוד מעטים מביניהם הלכו בעקבות מנהיגים של קבוצות אוונגליות או קומונות קטנות, רובם השתייכו לקבוצות הגדולות ביותר, המובנות ביותר והידועות ביותר.

הפגישות שלנו מוקדשות לדיונים וחינוך; איננו נוקטים בשיטות הנמרצות הנהוגות בקרב "מבטלי תכנות", ולא בפסיכותרפיה קבוצתית. אנו מצפים ללמוד מהמשתתפים בקבוצות ולהקל חלק מהמצוקה שלהם ע"י הצעת מערך של תמיכה הדדית. כמו כן אנו
מקווים לעזור ע"י מתן הסבר למה שאנחנו יודעים על התהליך אליו נחשפו החברים, ובמיוחד מה שידוע לנו על טכניקות שינוי ההתנהגות – שנראה כי השפיעו על יכולת החברים-לשעבר להסתגל לחיים אחרי הכת. הרקע שלי עצמי כולל לימוד ומחקר של
אופני שכנוע בכפייה – הטכניקות של מה שמכונה בציבור "שטיפת-מוח". עמיתי חוקר ולומד את תחום הטכניקות המעוררות-טראנס.

אפשר לטעון שקבוצות-כת מסוימות דומות לסקטורים נלהבים של מסורות דתיות מבוססות ומכובדות, כמו גם לקהילות אוטופיות מהעבר. ברור, הכתות רחוקות מאחידות, ומה שקורה באחת יכול או יכול שלא לקרות באחרת. עדיין, כאשר במהלך מחקר על מבוגרים צעירים ומשפחותיהם בארבע השנים האחרונות ראיינתי קרוב ל 300 אנשים שהיו או יצאו מכתות כאלה, נדהמתי מהדמיון בתיאורים שלהם. למשל: תהליכי הגיוס והאינדוקטרינציה של מרבית קבוצות-הכת, עשו שימוש כמעט זהה בטכניקות מאד מתוחכמות ליצירת שינוי התנהגותי.

בנוסף לכך, תוך כדי הראיונות עם האנשים הגעתי להבנת הצורך של חברי-כת-לשעבר בעזרה בתהליך הסתגלותם לחיים בחוץ.

עפ"י הדיווחים שלהם עצמם, רבים מהמשתתפים הצטרפו לכתות האלה במהלך תקופות של דיכאון ובלבול, כשהייתה להם תחושה שהחיים חסרי משמעות. הכת הבטיחה – ולרבים מהם גם סיפקה – פתרון למצוקת המשברים ההתפתחותיים האופייניים לגיל זה. כתות מספקות חברויות מן המוכן והחלטות מן המוכן בנוגע לקריירות, קשרים, מין, ונישואים, והן מתוות "משמעות-חיים" ברורה. בתמורה, הן עלולות לדרוש צייתנות טוטלית לפקודות הכת.

כדי לשמר את הנאמנות העזה של חסידיהן, משתמשות הכתות בטיעונים אידיאולוגיים ולחצים חברתיים ופסיכולוגיים, שבמתכוון או שלא במתכוון עיקרן טכניקות התניה שמצמצמות את יכולת ההבחנה, מגבילות את הקשרים האישיים, ומפחיתות בערך החשיבה
העצמאית. תומכים וחברי-כת-לשעבר מתארים תוכחות, הטפות מוסר ואימונים בלתי פוסקים כדי להגיע למצבים רוחניים מרוממים, למודעות חלופית ולכניעה אוטומטית להנחיות; ברוב הכתות נהוגות שעות תפילה ארוכות, שירה או מדיטציה, והרצאות מתמשכות – חוזרות ונשנות יום ולילה.

הרחקת המשפחה ושאר הקשרים החיצוניים, עמדה של שיפוט מוסרי נוקשה כלפי העולם החיצוני ה'לא-מומר' והגבלת ההתנהגות המינית – כול אלה מכוונים להגברת המחויבות של החברים למטרות הקבוצה ובחלק מהמקרים – למנהיג רב הכוח. חלק מהחברים-לשעבר היו מאושרים תוך כדי השתייכותם לכת, היו שבעי רצון מהתמזגות העצמי המיוסר שלהם בכוליות חסרת ישות. כשהם מקבלים על עצמם את האידיאלים של הקבוצה, הם קידמו בברכה את תהליכי האינדוקטרינציה שקשרו אותם אל הכת
והמנהיג, ובהדרגה נתקו עצמם מכל אינפורמציה או קשר שעשויים היו לעורר קונפליקט פנימי.

בכל מקרה, חלק מהחברים בקבוצות שלנו, התפכחו בהדרגה מאשליותיהם בקשר לחיי הכת, מצאו עצמם בלתי מסוגלים להיכנע לתכתיביה, או נעשו מרירים לגבי הסתירות שגילו בין המילים והמעשים של הכת. חלקם עזבו את הכתות בכוחות עצמם או בעזרת
משפחה וחברים שאספו אותם לבקשתם ממקומות מחוץ למטות הכת. כ- 75% מהאנשים שמשתתפים בקבוצות דיון שלנו, עזבו את הכתות לא לחלוטין מבחירה אישית אלא באמצעות אפוטרופסות חוקית – כוח פיקוח זמני שבית-המשפט בקליפורניה ומספר
מדינות אחרות בארה"ב מספק למשפחות חברי-הכת. הקרקע שבבסיס הענקת כוח זה אינה יציבה, אבל בהתאם להוראות אלה אדם יכול להיות מוצא זמנית מכת. חלק מהכתות פועלות בנמרצות נגד הצווים, לעיתם מבריחות את חבריהן אל מחוץ למדינה; אחרות מקבלות את הצווים ללא ערעור.

משתתפים רבים בקבוצות שלנו אמרו לנו שהם אסירי תודה על ההתערבות ושהם קיוו להצלה. אנשים אלה אמרו שהם חשו חסרי אונים להוציא לפועל את רצונם לעזוב, בגלל הלחצים הפסיכולוגיים והחברתיים של חבריהם לכת ושל הממונים מבפנים. לעיתים קרובות הם מדברים על שילוב של אשמה על העריקה ופחד מנקמה של הכת – נידוי והחרמה – באם ינסו לפרוש. בנוסף, הם היו חסרי בטחון באשר ליכולתם להסתדר בעולם החיצוני אליו התייחסו בבוז זמן כה ממושך.

רבים מחברי הקבוצות שלנו נפגשו עם 'מבטלי-תכנות' כשעזבו את הכתות, כחלק ממאמצי משפחותיהם לארגן מחדש את האוריינטציה שלהם. אבל בניגוד לאיומים ולהפחדות של הכת, שנועדו להרתיע את חבריהן מנטישה – אף אחד בקבוצות שלנו לא
חווה סוג של שטיפת-מוח-נגדית-כוחנית/אלימה כפי שהזהירו אותם בכת.

במקום זאת – חברי הקבוצות שלנו סיפרו שפגשו חברי-כת-לשעבר כמותם, אשר תיארו את תחושות הניכור שלהם עצמם, סיפקו אינפורמציה פוליטית וכלכלית שלא היו מודעים לה לגבי פעילויות הכת, ותיארו את ההשפעות ההתנהגותיות הצפויות בעקבות ההתנסויות אליהן נחשפו. בינתיים, מבחירה או שלא מבחירה, ימי השהייה הרחק מאוירת הכת סיפקו לחברי-כת-לשעבר הזדמנות לחשוב, לנוח, לראות חברים – ולארגן את הרגשותיהם מתוך פרספקטיבה חדשה. חלק מהאנשים חוזרים לחיי הכת אחרי תקופת שהייה בבית, אבל רבים אחרים בוחרים לנסות ולארגן מחדש את חייהם בחוץ.

עזיבה של כל קהילה שמאופיינת במסגרת וחוקים נוקשים וברורים עלולה לגרום לבעיות – פרישה מהצבא לאזרחות קשה גם היא, כמובן. בנוסף, קיימת טענה שאנשים שמצטרפים לכתות נמצאים מראש במצוקה, ושהבעיות שאנו רואים בטיפול בטראומה של
פוסט-כת הינן רק אלה שהיו בהשהיה בתקופת ההצטרפות לכת והדבקות בה. במחקר שנערך לאחרונה ע"י הפסיכיאטר Einstein College of Medicine in New York Marc Galanter of the Albert ואחדים מעמיתיו, נמצא שכ- 39% מחברי הכתות דיווחו שהיו להם "בעיות רגשיות רציניות" טרם הצטרפותם לכת (6% היו מאושפזים בעטיין) ו- 23% ציינו בעיית סמים רצינית בעברם. אבל נראה שקיימות מספר בעיות אופייניות ייחודיות שהן תוצאה של החיים בכת: גלישה למצבי ניתוק, חוסר יכולת קיצונית לקבל החלטות, וסוגסטיביות קיצונית שנובעת, אני מאמינה, מההשפעות של התניה התנהגותית ספציפית, המבוצעת באנשים רגישים במיוחד.

מרבית חברי-כת-לשעבר שראינו, נאבקים בזמן זה או אחר בחלק מהקשיים והבעיות אותן אמנה להלן. לא כל חברי-כת-לשעבר נתקלים בכל הבעיות האלה, ולא כולם חווים אותן בצורה הקיצונית והרחבה. אבל כמעט כל משתתפי הקבוצות שלי מדווחים שלוקח להם בין שישה לשמונה-עשר חודשים לארגן את חייהם לתפקוד ברמה שהולמת את עברם וכישוריהם.

דיכאון. תוך הנהגת משטר של טקסים, עבודה, סגידה וקהילתיות לאורך 24 שעות ביממה, הכתות מספקות לחבריהן משימות ומטרות. כשאנשים עוזבים את הכת, בד"כ מופיעה תחושת חוסר משמעות. הם גם חייבים להתמודד עם נושאים משפחתיים ואישיים שנותרו בלתי-פתורים בזמן שהצטרפו לכת.

אבל חברי-כת-לשעבר נאלצים להתמודד גם עם מגוון אבדנים חדשים: חברי-כת-לשעבר בקבוצות שלנו מדברים לעיתים קרובות על חרטה וצער על השנים שאבדו להם, במהלכן סטו מהנתיב הראשי של חיי היומיום; הם מתחרטים על שנותרו מחוץ למשחק – מפגרים אחר חבריהם בקריירה ובעיסוקים; כשהם מגיעים למסקנה שניצלו אותם והשתמשו בהם, ושמתוך בחירה שגויה ויתרו על האוטונומיה שלהם, הם מרגישים שאיבדו את התמימות וההערכה העצמית.

בדידות. לעזוב כת זה אומר גם לעזוב גם הרבה חברים, אחווה בעלת אינטרסים משותפים, ואינטימיות של שיתוף בחוויות מאד משמעותיות. זה אומר לחפש חברים חדשים בעולם בלתי מובן וחשוד.

רבים ממשתתפי הקבוצות שלנו נאבקו בנושאים של מיניות, זוגיות ונישואין טרם הצטרפותם לכת. רוב הכתות פותרות את הקונפליקטים הפנימיים האלה באמצעות חוקים ותכתיבים נוקשים לגבי המותר והאסור בקשרים מיניים וזוגיים – כביכול כדי לשמור את החברים מכוונים למטרה של "לעבוד את האדון/המאסטר". אפילו נישואין, במידה והם מותרים, כפופים לחוקי הכת. כאשר  המיניות נשלטת בעוצמה כזו, החברות הופכת לבטוחה במיוחד עבור אנשים מסוימים: חוקים שמאפשרים רק אהבה אחאית יכולים להסיר משא כבד מכתפיהם של צעירים החיים בקונפליקט פנימי.

כשעוזבים את הכת, אחדים מגיבים בניסיון להשלים ולפצות על הזמן האבוד ע"י הילולות של מפגשים זוגיים, שתייה והרפתקאות מיניות. זה כשלעצמו גורם לעיתים מזומנות להצפה של רגשות אשמה ובושה, כאשר חברי-כת-לשעבר מעמתים את איסורי הכת עם החופש החדש שלהם. אומרת ואלרי, מורה לשעבר בת 26 : "בהתחלה כשיצאתי מהכת הלכתי עם כל בחור שנראה מעוניין בי – אפילו יצאתי עם סוחר סמים עד שריסקתי את המכונית שלו בכביש המהיר. מעולם לא הייתי כזאת לפני כן."

אחרים פשוט נתקפים בהלה ונמנעים לחלוטין מפגישות זוגיות. אחד העוזבים אמר: "הייתי די פעיל מינית לפני שהצטרפתי לכת. עכשיו זה כאילו שמעולם לא חוויתי את ההתנסויות האלה, מאחר ואני יותר מעוכב מכפי שהייתי בחטיבת הביניים. אני מרגיש אשם אפילו אם אני רק חושב על להזמין בחורה לצאת איתי. הם באמת טבעו בי את התפישה שמין הוא רע." נראה שלפעמים החוקים שמגבילים את המיניות תרמו להתנהגויות מניפולטיביות בינאישיות מאד טעונות. רות אמרה שלעיתים קרובות נענשה ע"י מארי – חברת-כת בעלת מעמד גבוה בכת – באשמה ש"הפגינה מחשבות תאווה כלפי האחים." "מארי הכריחה אותי לשכב כשפני לרצפה. היא הייתה שוכבת עלי ומעסה אותי כדי לגרש ממני את השטן… די מהר היא החלה להשים אותי על כך שאני לסבית." אין צורך לומר, שכל מי שחווה התנסות מעין זו, סביר שיהיו לו קונפליקטים לעבוד עליהם.

אותם אלה שהיו בכתות שכללו אורגיות, התנסו במיניות כפויה ולא בהתנזרות. כשהיא מתארת את מנהיג הכת, אמרה אחת מהנשים: "הוא השתמש באורגיות כדי לשבור את העכבות שלנו. אם מישהו הרגיש לא נוח בסקס קבוצתי, הוא אמר שזה מעיד על תלות פסיכולוגית שצריכה להיעקר מהשורש כי היא מפריעה לכולנו להתערבב ולהתאחד."

חוסר החלטיות / הססנות. כתות מסוימות קובעות למעשה את כל הפעילויות: מה ומתי לאכול, ללבוש ולעשות לאורך כל היום והלילה, נוהלי עשיית צרכים, מקלחות ותנוחות שינה.

כשאנשים עוזבים את הכת הם מאבדים, למעשה, את דרך החיים הפסיבית בה הכל תוכנן עבורם והוכתב להם מבחוץ, ולעיתים קרובות זה גורם להם לתחושה של "עתיד חלול" – בלשונם של חלק מחברי הקבוצות שלנו – בו עליהם לתכנן ולהוציא לפועל  בעצמם את המחר שלהם. אחד מהם אמר: "חופש זה דבר גדול, אבל הוא דורש הרבה עבודה." אנשים מסוימים אינם מסוגלים לגבש שום תוכנית מאורגנת כדי לדאוג לעצמם, בין אם הבעיות קשורות לעבודה, לימודים או חיי חברה. בחלקם יש צורך לדחוק על מנת שיקנו שעון מעורר ופנקס רשימות כדי לקום, להתחיל ולארגן את יומם. אישה אחת, שלא הייתה מסוגלת להחזיק בעבודה או אפילו לטפל בדירה שלה מאז שעזבה את הכת, אמרה: "אני נכנסת הביתה ולא מסוגלת להחליט אם לסדר את המקום, להציע את
המיטה, לבשל, לישון או מה. אני לא יכולה להחליט לגבי שום דבר ובמקום זאת אני ישנה. אני אפילו לא יודעת מה לבשל. בכת תוגמלתי בממתק או סוכר כל פעם שהייתי טובה. עכשיו אני הורסת את השיניים כי אני אוכלת רק ממתקים ועוגות."

חוץ מהיבטים שונים של הקושי בקבלת החלטות, לא נראה שהבעיות האחרות שמנינו עד כה נובעות דווקא מטכניקות עיצוב ההתנהגות אותן כופות הכתות על חבריהן. אבל שני הנושאים הבאים הם עניין אחר:

גלישה למצבי-מודעות חלופיים. מאותו רגע שמגויסים עתידיים מוזמנים למגורי הכת – "אשרם" – "מקומנו עלי אדמות" – "המפלט" – "המשפחה" – "המרכז" – וגם לאחר טקס החניכה, הם לכודים בסבב של הרצאות ארוכות, חוזרות על עצמן ומנוסחות במטאפורות היפנוטיות ורעיונות מרוממים, שעות של מזמורי הלל במצבי ערות-חלקית ומדיטציה.

כתות מסוימות שולחות את חבריהן לישון עם אוזניות שמשמיעות באוזניהם דרשות תוך כדי שינה, וזאת אחרי שעות של האזנה לקלטות של תוכחות המנהיג בזמן שהם ערים. כל אלה הינן פעילויות שנועדו לייצר מצבים של מודעות חלופית, התרוממות-רוח
וסוגסטיביות.

כשהם עוזבים את הכת, הרבה חברים מגלים שמצבים שונים – מתח וקונפליקט, מילים משמעותיות מסוימות – עלולים להיות טריגר לחזרה למצבים-דמויי-טראנס המוכרים להם מימי הכת. הם מדווחים שהם נופלים לתוך מעין תרדמה משתלטת, וכמו שומעים את התוכחות של דוברי הכת. אפיזודות אלה של "ציפה" – בדומה לפלאשבקים של משתמשי סמים – מתרחשות בשיא התכיפות בימים של מיד אחרי עזיבת הכת ומתמעטות ושוכחות בהדרגה, אבל אצל אנשים מסוימים הן נמשכות לאורך שבועות וחודשים.

איירה היה בעל תואר שני במנהל עסקים לפני שהצטרף לכת. בעוזבו אחרי שנתיים של הקשבה לאוזניות בלילות ולקלטות בימים, הוא עובד במפעל "עד שאסדר את הראש בחזרה". הוא חשב שהוא עומד להשתגע: "שבועות לאחר שעזבתי, לפתע הייתי מרגיש
שאני צף בחלל ושומע את מנהיג הכת אומר: "אתה תמיד תחזור. אתה אחד איתנו. לעולם לא תוכל להיפרד." הייתי שוכח היכן אני נמצא, שאני בחוץ עכשיו. הייתי מרגיש את נוכחותו ושומע את קולו. פעם אחת הייתי כל כך מבוהל עד שסטרתי לעצמי כדי להפסיק את זה."

ג'ק, סטודנט לפיזיולוגיה לשעבר שהיה בכת מספר שנים, דיווח: "חזרתי לאוניברסיטה כדי לפגוש את מנחה התיזה שלי. בשעה שדיברנו הוא רשם רעיונות על הלוח. לפתע הוא נתן לי את הגיר ואמר: "שרטט כאן רעיונות אחדים משלך." הוא רצה שאציג בקיצור את התכנית שלי, ואני שרטטתי עיגול סביב המילים של הפרופסור. זה היה כמו שילד עושה את זה. שמעתי את המילים שלו כפקודה והגבתי למילים ולא למשמעותן. שרטטתי עיגול סביב הרעיונות שהוא כתב על הלוח. פתאום הרגשתי נבוך כשראיתי מה עשיתי. נחלצתי משם, ואני עדיין ממשיך לעשות דברים קטנים כמו זה."

במהלך הדיונים הקבוצתיים, אם אנחנו לא שומרים על מיקוד מסוים, לעיתים קרובות אנו רואים אנשים "צפים" החוצה; יש להם קשיים בשמירה על ריכוז ובביטוי צרכים מעשיים באופן קונקרטי. כשלעיתים הסיפורים שלהם מתמשכים, ובמיוחד כשהאנשים משתמשים בז'רגון האבסטרקטי של הכת, זה מעורר את המצבים המנותקים, ה"חלליים", בקרב משתתפים מסוימים. מעין מחלה מדבקת שפושטת בקבוצה. הם אומרים שהאפיזודות האלה מחקות את המצבים לתוכם נפלו בזמן מדיטציה או הרצאות במהלך ימיהם בכת, ומאד מפריעות להם כשהן קורות עכשיו. הם פוחדים שהם עומדים להשתגע ושלעולם לא יצליחו לשלוט בציפה החוצה. אבל אירועים מסוג זה ניתנים לשליטה ע"י הימנעות משימוש במונחים הקוסמיים-מעורפלים שהכת מעודדת, וע"י היצמדות לנושאים קונקרטיים ושפה מדויקת המכוונת ישירות למאזין. באחת הפגישות, רוזמרי תיארה אירוע ציפה מיום קודם לכן: "אתמול במשרד לא הצלחתי לשמור על ריכוז… לא הצלחתי לשמור על מערכת אמונות חיובית," היא אמרה.

"עכשיו תראי, רוזמרי," אמרתי "ספרי לנו בצורה קונקרטית ומדויקת מה בדיוק קרה ומה הרגשת." במאמץ רב היא ספרה לנו שהשתמשה במכונת צילום כשהניר נתקע; היא לא ידעה כיצד לתקן את התקלה, הרגישה בלתי כשירה, התביישה לפנות למישהו
ולשאול. במקום זאת היא עמדה שקטה ומנותקת מול המכונה. עכשיו בעידודנו, היא מצאה דרכים ומילים לספר את הסיפור שלה. בימי הכת, עודדו אותה להיות בלתי מדויקת, להכליל הכול בקטיגוריות מעורפלות של רגשות, ולתרגם תגובות אישיות לקודים.

אנשים שמושפעים מציפה חשים הקלה כשהם לומדים לדעת שאחרים חווים את אותם פלאשבקים, שהם ניתנים לשליטה, ושהם מתפוגגים ונכחדים בסופו של דבר. אלה שממשיכים לחוות את האפיזודות המתוארות לאורך זמן – ברוב המקרים הם אותם אלה
שדווחו על דיכאון עמוק, חוסר החלטיות קיצונית וסימנים אחרים של פתולוגיה לפני שנכנסו לכת.

צמצום מנטאלי. רוב יוצאי הכתות אינם בלתי-כשירים ואף אינם מופרעים בצורה קשה. למרות זאת הם מדווחים – ומשפחותיהם מאשרות – על מידה של אי-יעילות ושינויים קוגניטיביים הדורשים זמן כדי להחזירם למצב של טרום-הכת. לעיתים קרובות קשה לחברי-כת-לשעבר לבטא במילים את אי-היעילות שהם רוצים לתאר. ג'ק, הסטודנט לפיזיולוגיה, אמר: "זה רק אחרי זמן מה בחוץ, שאתה מרגיש שמשהו חוזר. יום אחד שמתי לב שהחשיבה שלי מתרחבת בהדרגה, ואני שוב יכול לראות דברים בדרכים מורכבות יותר. הכת – באיטיות, צעד אחד כל פעם – ניתקה אותי מהכול חוץ מאשר מהרעיון הכי פשטני של טוב ורע. הם מונעים ממך לחשוב ולחפש הגיון לגבי כל דבר /אפשרות/מקרה ע"י כך שתמיד אומרים לך "אל תטיל ספק, אל תהיה שלילי". ואחרי זמן מה אתה בקושי חושב על משהו חוץ מאשר כן-לא או נכון-לא נכון פשטניים. חברי-כת-לשעבר רבים, כמו אירה העובד בביח"ר או ג'ק שעובד עכשיו ככוח עזר בבי"ח, צריכים לקחת על עצמם עבודות פשוטות עד אשר יזכו מחדש ביכולות הקודמות שלהם.

פסיביות לא ביקורתית. רבים מיוצאי-הכתות מדווחים שהם מסכימים כמעט עם כל דבר שהם שומעים, כאילו שכישוריהם מלפני הכת – להעריך ולבקר – נמצאים בהשהיה יחסית. הם אינם יכולים לשמוע ולשפוט; הם שומעים, מאמינים, ומצייתים. הערות פשוטות של חברים, בני זוג, עמיתים לעבודה ושותפי-מגורים נתפשות כפקודות – למרות שהם אינם מרגישים שהם רוצים למלא את הפקודה, ואפילו מתעבים אותה. אישה אחת קמה באמצע הלילה לציית לפקודה טלפונית של אדם שבקושי הכירה: "שאלתי את המכונית של אבי כדי לסוע 65 מייל מחוץ לעיר ולעזור לאיש הזה – שפגשתי רק פעם אחת בבית קפה – להעביר סחורה גנובה, משום שהוא דיבר אלי בטלפון באופן כ"כ חזק וסמכותי. אני לא מאמינה עד כמה אני עדיין מצייתת לאנשים."

כאשר התנהגות כזו באה לביטוי במפגשי הקבוצה, אנו דנים באיסורי הכת השונים על ביטוי תהיות וספקות בנוגע לתורת הכת, לדרך הנהגתה ולמנהיג, ועל ההשפעות של חיים במשך חודשים או שנים במצבים שמעודדים הסכמה שבשתיקה. חברים-לשעבר בחלק מהכתות היותר סמכותיות מתארים דחף מתמיד "להכניע את הרוח… לקבל… להסכים… להתערבב… לזרום עם זה… אל תשאל עכשיו, יותר מאוחר תבין." אי-שביעות רצון או התנגדות גוררות נזיפה: "אל תהיה שלילי, אל תתנגד, תיכנע."

ג'ואן הייתה על תקן ה"מצליפה" בחדר המורים של הקול'ג בו לימדה לפני שהצטרפה לכת. "הייתי בקבוצה פמיניסטית רדיקלית בבית הספר; הייתי קיצונית פוליטית; ניסיתי לעשות הפיכה במערכת. תוך שלושה חודשים בכת הם הצליחו למחזר אותי עד שצייתי לכל אדם. עכשיו אני בחוץ ועדיין יש לי נטייה לציית לכל אחד. ג'יני תוארה ע"י משפחתה כבעלת "רצון ברזל. היה בלתי אפשרי לגרום לה לעשות משהו שלא רצתה לעשות." עכשיו היא מתלוננת, "כל אחד שמבקש ממני משהו, אני מרגישה מחויבת להגיד כן; אני מרגישה שאני צריכה להקריב עבורם; זה מה שעשיתי במשך ארבע שנים בכת."

פחד מהכת. רוב הכתות עובדות קשה כדי למנוע עריקה: חלק מהחברים-לשעבר מצטטים אזהרות מפני קללה שמימית שיביאו על עצמם, על אבותיהם וילדיהם. מאחר ורבים מיוצאי הכתות ממשיכים להחזיק בשרידי אמונה בתורת הכת, זה כשלעצמו יכול להיות
משא מבעית.

כאשר חברים אכן עוזבים, הכת עושה מאמצים רבים ומגוונים כדי להחזירם, החל מהטרדות מתונות ועד מקרים של שימוש בכוח. חברים-לשעבר רבים ומשפחותיהם נאלצים להחליף את מספר הטלפון שלהם במספר חסוי; חלקם עוברים מכתובת המגורים
הידועה; חלקם אפילו משתמשים בשם בדוי במקומות רחוקים.

בשורש הפחד של החברים-לשעבר נמצא לעיתים קרובות זיכרון ההשפלות הישנות שספגו כשלא ישרו קו. קתי, שהייתה בכת מעל חמש שנים, אמרה, "חלק מהחברים היותר ותיקים עדיין מסוגלים להגיע אלי ולמחוץ את רוחי, כמו שעשו כשהייתי מדוכאת ולא יכולתי לצאת החוצה לאסוף כספים או לגייס חברים חדשים. לא יכולתי אז לאכול או לישון; הייתי חלשה ובלתי יעילה; הם קראו לי פנימה והמנהיג צעק עלי: "את יותר מדי מרדנית. אני עומד לשבור את רוחך. יש לך רצון חזק מדי." והם גרמו לי לזחול לרגליהם. אני עדיין משתגעת כשאני חושבת עד כמה קרוב להתאבדות הם הביאו אותי באותו יום; במשך הרבה זמן אח"כ כל מה שיכולתי לעשות היה לעזור בבישול. אני בקושי זוכרת את הפרטים. זה היה סיוט."

נראה שרוב הכתות מפנות עד מהרה את האנרגיות שלהם לעבר גיוס חברים חדשים במקום למאמץ מתמשך לעלות על עקבותיהם של העורקים. עדיין, אפילו אחרי שהפחד הראשי מפני נקמה עובר, חברי-כת-לשעבר פוחדים כיצד ינהגו אם יפגשו במקרה ברחוב עם עמיתים לשעבר, שיעוררו את רגשי האשמה על העזיבה ויגנו את אורח חייהם הנוכחי.

אפילו כתבים שהגיעו לכת כמגויסים מתחזים כדי להשיג סיפור ונשארו רק ימים אחדים, הרגישו חמלה עצומה כלפי אותם מגויסים אמיתיים שנשארו מאחור. אחד מהם, ד. גוסני, עיתונאי של Redwood City Tribune, כתב שלקח לו שלוש וחצי שעות לחלץ את עצמו מהקבוצה מהרגע בו הודיע שברצונו לעזוב. הם לא נתנו לו אישור ללכת, התחננו לפניו, אמרו לו שהטלפון מקולקל כך שלא יכול היה להתקשר ולארגן לעצמו הסעה. לבסוף, הוא אמר, "שני צעדים מאחורי השער, הרגשתי שאני נופל וחיפשתי איך לייצב את עצמי. הקיבה שלי, אחרי תחושת קבס של כמה שעות, הכריחה אותי להקיא הכול. לאחר מכן התחלתי לבכות בצורה בלתי נשלטת. בכיתי בשביל אלה שנשארו מאחור."

אפקט האקווריום. בעיה מיוחדת עבור יוצאי-כתות מהווה ההשגחה והצפייה המתמדת של המשפחה והחברים, אשר נמצאים בעמדת כוננות לקראת כל רמז וסימן התראה שמא קשיי החיים המציאותיים ידחפו את האדם חזרה לכת. כל סימן לניתוק – ולו המתון ביותר, שקיעה בהרהורים, מצבי מודעות משתנים זמנית, וכל דיבור חיובי על ימי הכת נתפשים כצפירת אזעקה באוזני בני המשפחה החרדים. לעיתים קרובות החבר-לשעבר בכת חש בכך, אבל אף אחד מהצדדים אינו יודע כיצד לפתוח את הנושא לדיון.

מכרים חדשים וחברים ותיקים אף הם עלולים לעורר את התחושה שהם נועצים בו מבטים, תוהים מדוע הצטרף לכת כזו. בדיונים שלנו, חברי-כת-לשעבר משתפים את הקבוצה בדרכים שעוזרות להם להתמודד עם מצבים כאלה. נראה שהעצה הטובה ביותר היא לנסות ולהתמקד בשיחה העכשווית, עד שהתחושה של חיים תחת מיקרוסקופ תתפוגג.

כפי שכבר אמרתי, לעיתים קרובות רוצים האנשים שחזרו לאחר היעדרות לדבר גם על האספקטים החיוביים של חווית הכת. יחד עם זאת הם מרגישים שהאחרים מסרבים לשמוע כל דבר שאינו בקורת שלילית, אפילו בקבוצות שלנו. מעבר לפן של הנאה ממחויבות ופשטות החיים במשטר הישן, הם רוצים לדבר על חברויות חמות, או אפילו על רומנים, ועל התחושה שחיי הקבוצה למדו אותם לתקשר ביתר פתיחות וחום עם אנשים אחרים, יותר מאשר יכלו לפני ימי הכת. כפי שאמר אחד האנשים: איך אני
יכול לפסוח על הדבר הכי גדול – שאני לא פוחד יותר מדחייה כמו שפחדתי פעם? כשהייתי בכת, ומכרתי ברחוב, נדחיתי ע"י אלפי אנשים אליהם פניתי, ולמדתי לקבל את זה. לפני שנכנסתי לכת, הייתי מבוהל מהאפשרות שמישהו ידחה אותי בצורה כלשהי!"

בימיהם בכת הם תוכנתו לגנות אוטומטית את כל האמונות והמעשים של אלה שבחוץ, וגם אחרי שעזבו, נוטים חברי-כת-לשעבר להישאר ביקורתיים יתר על המידה כלפי הרבה מההתנהגות הרגילה של בני-אנוש. זה הופך את ההשתלבות-מחדש בחברה לקשה הרבה יותר. כאשר הורים, חברים או מטפלים מנסים לשכנע אותם להיות פחות נוקשים בגישות שלהם, הם נוטים לראות את זה כהוכחה ליחסיות המוסרית השטחית.

ייסורי ההסבר. קשה להסביר למי שאין לו היכרות עם כתות מדוע מישהו הצטרף לכת. צריך להסביר את השנינות ואת הכוח של תהליכי הגיוס, וכיצד הם משכנעים ומתכנתים. קשה יותר מכל לנסות להסביר מדוע אינך יכול פשוט לקום ולעזוב את הכת, משום שזה דורש ממך להיות מסוגל לתת הסבר ארוך ומתוחכם על תהליכים חברתיים ופסיכולוגיים של כפייה, השפעה, ושליטה.

"אנשים פשוט אינם מבינים מה הכת מכניסה לך לתוך הראש." אמר אחד החברים-לשעבר. "כיצד הם משחקים ברגשי האשמה והצרכים שלך. לחץ פסיכולוגי הוא כבד הרבה יותר מאשר דלת נעולה. אתה יכול לשבור דלת נעולה מתוך אימה או כעס, אבל כבלים מנטאליים הם באמת קשים לניתוק. הדבר הקשה ביותר שעשיתי מעודי היה לעזוב את הכת, לשבור את אותם קשרים חזקים באמת בתוך ראשי."

אשמה. בהתאם לדיווחים שאנחנו מקבלים, חלקים משמעותיים מפעילות הכת מבוססים על הונאה, בפרט כשמדובר בגיוס תרומות ואנשים. אי-היושר זוכה לרציונליזציה ומתורץ בכך שהוא נעשה למען מטרה טובה עבור הכת או האדם שגויס. בחורה אחת ספרה שהיא צנזרה דואר אל ומאת מגויסים חדשים, הסתירה מהם קריאות טלפוניות, שיקרה להורים שלהם באמרה שאינה יודעת היכן הם כאשר טלפנו או הופיעו, ורימתה תורמים כאשר אספה כסף ברחובות. "יש משהו בתוכי שרוצה לשרוד יותר מהכול, שרוצה לחיות, רוצה לתת, רוצה להיות ישר." היא אמרה "ולא הייתי ישרה כשהייתי בכת. איך הם גרמו לי להאמין שבסדר לנהוג כך? מעולם לא חשבתי באמת שזה בסדר, אבל הם המשיכו להגיד שזה או.קיי, משום שנשאר כל כך מעט זמן כדי להציל את
העולם." הרבה חברי-כת-לשעבר מרגישים חרטה גדולה לגבי השקרים שסיפרו כאשר הם משיבים לעצמם את מצפונם האישי, ולעיתים תכופות הם מחפשים דרכים כיצד לתקן את הרע שעשו.

מבוכה / בלבול לגבי אלטרואיזם. רבים מעוזבי-הכת רוצים למצוא דרכים להחזיר לעצמם את האנרגיה והאלטרואיזם מבלי להפוך לכלי משחק בקבוצה מניפולטיבית אחרת. חלקם מפחדים שיהפכו ל- "גרופיז" חסרי ישע מול אפשרות של הילכדות בארגון שולט. יחד עם זאת, הם גם מרגישים צורך בשייכות. הם תוהים כיצד יוכלו לבחור כיאות בין מספר רב של ארגונים מתחרים – חברתיים, דתיים, פילנתרופיים, מכווני-שירות, פסיכולוגיים – ויחד עם זה להישאר אדונים לעצמם… בהקשר לכך נוטה ההסכמה הכללית בקבוצות שלנו לייעץ לנהוג משנה זהירות לגבי הצטרפות לאיזושהי קבוצה "מרוממת", ומציעה במקום זאת להצטרף לפעילויות חברתיות, או כאלה שקשורות בצורה בלעדית למקום עבודה או למודים.

כסף. נושא נוסף הוא הניסיון המוזר של חברי הכת עם כסף: חברי כת רבים מצליחים לגייס יותר כספי תרומות ברחובות מדי יום, מאשר יצליחו אי-פעם להשתכר בעבודה. אחד מעוזבי-הכת העיד בבית משפט שבמשך תקופה של שלוש שנים גייס רבע מליון דולר במכירת פרחים וממתקים וקיבוץ נדבות.

לא עוד אליטה. "הם גורמים לך להאמין שהם ורק הם יודעים כיצד להציל את העולם." נזכר אחד החברים. "אתה חושב שאתה נמצא בחיל החלוץ של ההיסטוריה… נבחרת מתוך ההמון האנונימי לעזור למשיח… כנבחר, אתה נמצא מעל לחוק… הם הגיעו
למסקנה הכנועה והמרוממת כאחד שהם בעלי יותר ערך לאלוהים, להיסטוריה, ולעתיד מאשר בני-אדם אחרים.." מובן מאליו שאחת האכזבות הקשות ביותר בחיים שלאחרי הכת נובעת מקץ ההרגשה של היותך אדם נבחר, חבר באליטה.

נראה שאם מטפלים, חברים, בני משפחה רוצים לעזור, נחוץ שיהיה להם לפחות מעט ידע לגבי התכנים של הכת בה מדובר, כדי לתפוס ולהבין את מה שחבר-הכת-לשעבר מנסה לתאר. יכולת להסביר טכניקות מסוימות של עיצוב התנהגות חשובה אף היא. חבר-כת-לשעבר נפגש עם תרפיסט לשתי שיחות ועזב משום שהתרפיסט "הגיב כאילו שאני ממציא את זה, או שאני מטורף – הוא לא יכול היה להחליט מה מהם. אבל אני רק סיפרתי לו את הדברים כפי שהתרחשו במשפחה."

מטפלים רבים מנסים לעקוף את תוכן ההתנסויות כדי להתמקד בהשפעות ארוכות טווח על האישיות. אבל אני מאמינים שכל עוד היא או הוא לא ידעו משהו על מהות ההתנסויות שטרפו את נפשו של חבר-הכת, התרפיסט לא יוכל לפתח שיחה או אפילו להבין מה אירע. כשמטפל מתבונן על החוויה במבט כללי, הוא עשוי לחשוב שהאיש הצעיר עבר המרה "דתית" ספונטאנית, ויהיה עיוור לגבי טקטיקות הגיוס המתוחכמות והמפעילות לחצים, ולתהליכי ההשפעה רבי העוצמה בהם משתמשות הכתות כדי למשוך
חברים ולהחזיק בהם. הוא עלול להסיק בטעות שכל ההתנהגויות של חברי-הכת-לשעבר הינן אך ורק ביטויים של פסיכופתולוגיות מתמשכות משכבר.

חברי-כת-לשעבר רבים פוחדים שלעולם לא יצליחו להחזיר לעצמם את מלוא הפוטנציאל שלהם. כשהם נוכחים בקבוצות שלנו שרוב אלה שהושפעו מהכתות מגיעים בסופו של דבר למיצוי מלוא יכולתם ולהרגשת עצמאות, זה מאד מעודד אותם.

כדאי שההתנסויות שלהם יילקחו בחשבון ע"י כל מי שחושב ומתכן התקשרות עם כתות בעתיד.

 

 

 

מרגרט טאלר סינגר היא פרופסור במחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת קליפורניה, סן-פרנציסקו, ובמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. היא שימשה עדה מומחית בבימ"ש לטובת הורים שניסו להוציא את ילדיהם מכתות.

המאמרים תורגמו על ידי דניאלה מתוך האתר הבא:
http://www.caicusa.org/

מתוך:

Coming Out Of The Cults By Margaret Thaler Singer, Psychology Today, January 1979

Margaret Thaler Singer is a professor in the Department of Psychiatry at the University of California, San Francisco, and in the Department of Psychology at the University of California, Berkeley. She has testified
as expert witness in court on behalf of parents trying to remove their children from cults. She holds a National Institute of Mental Health Research Scientist Award and has received numerous research awards. She has also served as president of the American Psychosomatic Society, as a senior psychologist at the Walter Reed Army Institute of Research, and as an advisory editor for professional journals.

הערה שהופיעה באתר שבו הופיע המאמר המקורי, שכבר אינו קיים:

"…This website was started by Jan Groenveld who passed away in her sleep October 21, 2002. It continues on in her memory so that her important work will not be forgotten…"