מיתוס:
גברים, נערים וילדים לא יכולים להיות קורבנות לתקיפה מינית.
מציאות:
מיתוס זה, שהוחדר בהדרגה כחלק מהחינוך לגבריות, מצהיר שגברים, אפילו בנים צעירים, לא אמורים להיות קורבנות לתקיפה מינית או אפילו להיות פגיעים. מלמדים אותנו מגיל צעיר שגברים אמורים להגן על עצמם. אך למעשה, נערים הם ילדים – חלשים, ופגיעים יותר ממבצעי התקיפה – ואינם יכולים להילחם חזרה ולהגן על עצמם. למה? התוקף גדול יותר, חזק יותר ובעל ידע רב יותר מהנער. הוא מנצל פערים אלה לטובתו, מתוך עמדה של סמכות, תוך שימוש בשוחד כספי או אחר, או בעזרת איום ישיר, כל אמצעי שנראה לו כשיר בכדי להשתמש בנער למטרות מיניות.
מיתוס:
מרבית התוקפים של בנים הינם גברים הומוסקסואלים.
מציאות:
פדופילים שמטרידים מינית בנים, לא מבטאים בכך משיכה הומוסקסואלית יותר מאשר פדופילים שמטרידים מינית בנות ומביאים לידי ביטוי את הפן ההטרוסקסואלי בהם. לרבים מאלו שמטרידים מינית ישנה העדפה לבנות או בנים, כמו גם העדפת גיל מסויים. אלו שמעדיפים ילדים – בנים, מרביתם אינם הומוסקסואלים, אלא פדופילים. הווה אומר – יש להם משיכה לילדים.
מיתוס:
אם הנער חש התעוררות מינית או חווה אורגזמה כתוצאה מהאונס, זה אומר שהוא היה שותף לתקיפה מרצון ונהנה ממנה.
מציאות:
במציאות, גברים יכולים להגיב פיזית לגירוי (שתהיה להם זקפה) גם באירוע טראומטי או בסיטואציה של מין אלים. מטפלים, שעובדים עם אנסים יודעים לספר, שאחת הדרכים של התוקפים לשמור בסוד את התקיפה היא לציין בפני הילד את התגובה וההתעוררות המינית שבה הוא נמצא כהוכחה להסכמתו להשתתפות באקט המיני. "אתה אוהב את זה, אתה רוצה את זה", הם יאמרו. נפגעים רבים מרגישים אשמה ובושה על שהם חשו התעוררות מינית בזמן התקיפה. גירו פיזי (כמו גם ויזואלי ושמיעתי) סביר שיתרחש בזמן של סיטואציה מינית. זה עדיין לא אומר שהילד רצה את ההתנסות או שהבין את משמעותה באותו רגע נתון.
מיתוס:
הטראומה שעוברים בנים בעקבות התקיפה היא פחותה בעצמתה מזו שחוות הבנות.
מציאות:
בעוד שקיימים מחקרים ספורים שמצאו השפעה שלילית קטנה יותר על גברים, מרבית המחקרים מראים שבטווח הארוך ההשפעות הן הרסניות עבור שני המינים. גברים ייפגעו יותר מסירוב החברה ואי הרצון שלה לקבל את עובדת היותם קורבנות, ומהמחשבה הרווחת בחברה, שהם חייבים "להיות קשוחים" ולהתמודד עם הפגיעה בדממה.
מיתוס:
בנים שהותקפו על ידי גברים היו ו/או יגדלו להיות הומוסקסואלים.
מציאות:
בעוד שקיימות תיאוריות שונות על האופן שבה מתגבשת ההעדפה המינית, מומחים בתחום מיניות האדם אינם נוטים להאמין שהתנסות מינית מוקדמת משחקת תפקיד בהתפתחות של הגבר בגיבוש העדפתו המינית. אין זה סביר שאדם אחד יקבע אם אדם אחר יהיה הומוסקסואל או הטרוסקסואל. אוריינטציה מינית היא נושא מורכב ואין כאן תשובה אחת או תיאוריה יחידה המסבירה מדוע אדם מזהה עצמו כהומוסקסואל, הטרוסקסואל או ביסקסואל. בכל קרה תקיפה של ילד או ילדה, על ידי אדם בוגר ממנו – גבר או אישה, עצם ההתנסות המוקדמת במיניות, גורמת לנזקים במישורים רבים, כולל בלבול בזהות המינית ובאוריינטציה המינית של הנפגע.
בנים רבים, שהותקפו על ידי גברים, נוטים להאמין שמשהו במיניות שלהם, כבנים, משך את הגבר התוקף, ומכיוון שכך יכול להיות שהם הומוסקסואליים או נשיים. שוב, זו לא האמת. פדופילים שנמשכים לבנים, יודו שהעדר שיער הגוף, יחד עם מאפיינים מיניים של גוף בוגר, הוא הדבר שמשך אותם. חוסר היכולת של הפדופילים לפתח ולשמר על מערכת יחסים בריאה, עם אדם מבוגר, היא שורש בעייתם, ולא מאפיינים פיזיים של תחילת המיניות בנערים מתבגרים.
מיתוס:
"סינדרום הערפד" – הכוונה היא, שבנים שנוצלו מינית, בדיוק כמו קורבנותיו של דרקולה, ממשיכים "לתקוף" ולנצל מינית אחרים.
מציאות:
המיתוס הזה הוא מסוכן במיוחד מכיוון שהוא יכול ליצור סטיגמה עבור הילד, שגורלו נגזר להיות תוקף. נערים עלולים לזכות ליחס של מתעלל בפוטנציה, על פני קורבן הזקוק לכל הסיוע והתמיכה האפשריים. בעוד שנכונה העובדה שלמרבית התוקפים ישנה היסטוריה של התעללות מינית בילדות, זו היא שגיאה גסה להסיק מכך שמרבית נפגעי התקיפה יהפכו בבגרותם לתוקפים. מחקר שנערך על ידי גיין גיגלן, יהודית בקר וג'ון הנטר מצא הבדל בסיסי בין תוקפים שנוצלו מינית בעברם, לבין גברים שהתעללו בהם מינית ולא תקפו מעולם; אלו שלא תקפו מעולם סיפרו על התקיפה, זכו לאמון ותמיכה מסביבתם ומאנשים הקרובים אליהם. שוב, מרבית הקורבנות לא הופכים להיות תוקפים; ואלו שכן פוגעים בגיל ההתבגרות על פי רוב לא ממשיכים לתקוף כמבוגרים אם הם מקבלים עזרה כשהם עוד צעירים.
מיתוס:
אם התוקפת היא אישה, הילד או המתבגר צריך להחשיב את עצמו בר מזל, שהצליח לבוא בסוד הפעילות המינית ההטרוסקסואלית.
מציאות:
במציאות פעילות מינית מאולצת, או טרם זמנה, בין אם היא קרתה עם אם, דודה, אחות גדולה יותר, שמרטפית או כל דמות נשית בעמדת כוח על הילד, גורמת בטוח לבלבול, ובמקרים קשים יותר לרגשות זעם, דיכאון ומכלול של בעיות נוספות. כאשר נעשה בילד שימוש כאובייקט מיני, על ידי אדם בעמדת כוח עליו, גבר או אישה, זה תמיד מעשה של ניצול ולרוב הוא גורם לנזקים קשים.
אמונה במיתוסים אלה היא מסוכנת ופוגעת:
כל עוד החברה מאמינה במיתוסים אלה, ומחנכת על פיהם ילדים משנותיהם הראשונות, בנים שנפגעו מינית לא יזכו לקבל את ההכרה בפגיעה והתמיכה והסיוע שהם זקוקים לו.
כל עוד החברה מאמינה במיתוסים אלה בנים שנפגעו מינית ככל הנראה יצטרפו אל המיעוט של השורדים שינציחו את סבלם על ידי פגיעה וניצול אחרים.
כל עוד ילדים, נערים וגברים שנוצלו מינית ימשיכו להאמין במיתוסים אלה, הם ימשיכו לשאת איתם רגשות של בושה וזעם.
וכל עוד ילדים, נערים וגברים שנוצלו מינית ימשיכו להאמין במיתוסים אלה, הם יתגברו את כוחו של מיתוס מתסכל נוסף שכל אלו שנוצלו מינית בילדותם נלחמים נגדו: שזו היתה אשמתם. זו לעולם איננה אשמתו של הילד בסיטואציה מינית – למרות שהתוקף יכול להיות מיומן למדי בשכנוע של הילד להאמין במיתוס זה ולקחת אחריות על התקיפה, למרות שזוהי תמיד אחריותו של התוקף, והוא בלבד אחראי לתקיפה.
עבור כל ילד, נער וגבר שהותקף מינית, שחרור מהמיתוסים האלו הינו שלב הכרחי בתהליך ההחלמה מהתקיפה.
המאמר תורגם על ידי דניאל מאתר זה:
http://www.awwwsome.com/stc/PAR_MALE.HTM