מאת: לוי-ברזילי ורד
המאמר פורסם במקור בעיתון "הארץ" בתאריך 19/01/01 הובא לאתר מקום באדיבות ארכיון הארץ.

מאות נשים פונות בחודשים האחרונים למרכזי הסיוע ומספרות על תקיפות מיניות והתעללויות שעברו בבית הילדים הקיבוצי. רבות מהעדויות כוללות דפוס משותף: הילדה החלשה, שהוריה אינם בעלי מעמד במשק, נהפכת ל"מותרת". קורבן קבוע להתעללויות שידועות לכולם, נמשכות לעתים שנים, ומוגנות על ידי קוד שתיקה אכזרי.

אחרי שהתברר ש30%- מהם חיים מתחת לקו העוני, ואחרי שנחשף טפח מאימי הלילות בבתי הילדים, בוקע מתיבת הפנדורה הקיבוצית נתון שלעומתו מחווירים קודמיו: אל שניים מעשרת מרכזי הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בישראל הגיעו בשנה החולפת לבדה יותר ממאה פניות של נשים שהותקפו מינית בילדותן או בנערותן בהיותן בקיבוץ. יעל בלה אבני, מנהלת האיגוד הארצי של מרכזי הסיוע, הממוקם בירושלים, מתנצלת על שאין בידיה סטטיסטיקה ארצית מדויקת על תלונות של בנות קיבוצים – לרוב המרכזים פשוט לא היה סיווג כזה. ההתפרצות של הר הגעש הקיבוצי חדשה יחסית, אבל כבר עכשיו אין להן ספק שהמחלה הזאת לא פסחה על החברה הקיבוצית, ובפרופורציות דומות לחברה הישראלית בכללה.

נתוני המרכז מהשנה האחרונה כוללים עשרות פניות על מקרי אונס, מעשים מגונים ותקיפות שבוצעו בילדות בבתי הילדים, בחסות הלינה המשותפת; עשרות פניות על מקרי תקיפה מינית שהתרחשו בשנים שבאו אחר כך, וכן עשרות פניות בעקבות מקרים של תקיפות מיניות בילדות, ילדים, נערות ונשים, שמתרחשות בקיבוצים עד לאחרונה ממש.

מאחר שהדיווחים מצטברים למאות מקרים (ובסך הכל יש בישראל 270 קיבוצים), עולה מאליה השאלה: איך ייתכן שלתודעת הציבור בישראל חדר רק מקרה האונס בקיבוץ שמרת ואולי עוד פרשייה או שתיים? התשובה טמונה בקשר שתיקה חוצה ישראל, מדן ועד אילת. קשר שתיקה האופייני לחברות סגורות, כמו בקהילות דתיות, בחברה הערבית ובקיבוצים.

אחרי שיחות רבות עם חברי וחברות קיבוצים שונים; שמיעת עדויות ממקור ראשון של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, תוך התמקדות בתקופת הלינה המשותפת; ראיונות עם רכזות ומנהלות מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית; ושיחות עם עובדות סוציאליות קליניות ופסיכולוגים שמתמחים בטיפול בבני קיבוצים שנפגעו – עולה בבירור תמונת מצב מבהילה: אין כמעט קיבוץ בארץ שלא התרחשו בו מעשים מגונים, תקיפה מינית או מקרי אונס. מהמידע שנאסף באיגוד מרכזי הסיוע מתברר נתון מטריד נוסף: מתוך מאות הפניות של בנות קיבוצים לא יצאה אפילו תלונה אחת למשטרה.

קשה להחליט מה מזעזע יותר, עצם התופעה ותפוצתה הגדולה, או העובדה שבדרך כלל היו הפשעים ידועים בקיבוצים, ולמרות זאת ברוב המקרים נשמרו בסוד. ידעו, ולא עשו דבר. או ליתר דיוק, ידעו, ועשו הכל כדי ששום דבר לא ייצא החוצה.

ילדה מותרת

ליזי שגיא, מנהלת מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית במישור החוף והשפלה, חושפת מצג נתונים לדוגמה. זהו אמנם מצג אזורי, אבל אפשר להקיש ממנו על הממדים הארציים. באזור שהיא מופקדת עליו (אזור חיוג 08) התקבלו בשנה האחרונה 71 פניות מקיבוצניקיות לשעבר או בהווה, נשים, נערות וילדות.

וזוהי החלוקה של הנתונים המספריים על פי סוגי התקיפה המינית:

• נשים שהותקפו מינית או נאנסו בילדותן בלינה המשותפת – 15
• גילוי עריות, תקיפה בידי בן משפחה – 5
• ילדות ונערות שהותקפו בקיבוץ על ידי גבר שאינו חבר הקיבוץ – 28
• תקיפות מצד חברי קיבוץ – 6
• תקיפות מצד גבר המתגורר או עובד בקיבוץ – 8
• מקרי אונס קבוצתי – 3
• תקיפות או אונס בפנימיית בית ספר תיכון אזורי – 4
• תקיפות או אונס בפנימיית בית ספר יסודי – 2

"זהו הנתון הרשמי, המתועד", אומרת שגיא, קיבוצניקית בעצמה, מרבדים. "אבל אם את רוצה להגיע למספר האמיתי באזור שלי, תכפילי את זה לפחות פי שניים. כי בנוסף יש אלי עשרות פניות חצי פורמליות, או לגמרי לא פורמליות, שלא עוברות דרך המרכז".

על הנשים שנפגעו בקיבוצן בילדותן, בזמן הלינה המשותפת, אומרת שגיא: "הן היו 'הילדות המותרות'. זר לא יבין זאת, אבל בקיבוץ, עד כמה שזה נשמע חולני, הנפגעות היו תמיד ילדות למשפחות חלשות. מה זה חלשות בקודים של קיבוץ? חריג. שונה. משפחה שההורים התגרשו. או שאחד ההורים חלה במחלה קשה. או משפחות זרות – מספיק שכל בית הילדים היו צברים, ומשפחה אחת הגיעה מחו"ל. מיד 'הילדה של המשפחה הארגנטינאית' הפכה ל- 'ילדה מותרת'. אנחנו מכנות אותן כך, משום שעובדתית זה חוזר על עצמו שוב ושוב, בעשרות גרסאות, בכל הסיפורים. כמו הנמר, בטבע, שמסמן לעצמו את הגדי הפצוע, הקצת צולע, ועט עליו, ככה בדיוק הנערים והגברים התוקפים איתרו את הילדות המותרות. הם לעולם לא היו מעיזים לגעת בציפורן של ילדה מהמשפחות החזקות. והדבר הכי נורא הוא שזה יכול להימשך חודשים או שנים. ושבמקרים רבים כולם ידעו ושתקו".

שומר בוא

יום רביעי לפני שבועיים. מלון דן, תל אביב. מולי יושבת "ילדה מותרת" בת 44, מקיבוץ באזור המרכז. אישה יפה, מרשימה. גרושה עם ילדה בת 40 .16 השנים שחלפו נמחקות בן רגע. שניות ספורות, והיא שם, בתוך הסיוט, בבית הילדים:

"הייתי בת ארבע וקצת. היו לי סיוטים בלילות. אני זוכרת את עצמי מתעוררת מחלומות רעים ובוכה. אף מבוגר לא היה איתנו. היה אינטרקום שקראו לו 'השמרטף'. הייתי עומדת, בקושי מגיעה לגובה הדרוש, וצועקת: שומרת, בואי!
חלמתי חלום רע! שומר, בוא! אף פעם לא ידענו מי שומר. זה היה בהפתעה. ברוב המקרים אף אחד לא היה נענה לקריאה שלי. הייתי בוכה עד שהייתי נרדמת שוב. ושוב, חלום רע היה מעיר אותי. וחוזר חלילה".

"פעם אחת קראתי בשמרטף ואז הוא הגיע. הכרתי אותו. הוא היה חבר לעבודה של הורי. היו לו אז כבר שני ילדים. הוא שאל מה קרה. אמרתי שחלמתי חלום מפחיד. הוא לקח אותי על הידיים לאמבטיה. חשתי נחמה לרגע, על הידיים שלו. אבל ברגע הבא הוא שכב על רצפת המקלחת, ואני מצאתי את עצמי על הבטן התחתונה שלו. הוא הסיע אותי על הגוף שלו, למעלה למטה, למעלה למטה. כשהוא גמר הוא שאל אותי בקול רך: 'עכשיו את מרגישה יותר טוב?' והחזיר אותי למיטה. הוא לא אנס אותי, רק חיכך. אז זה לא כאב. לא ידעתי מה זה היה. אבל ידעתי שזה היה לא בסדר. הייתי מבוהלת".

"אחרי כמה זמן, הוא שוב שמר עלינו. ושוב, התעוררתי בבכי. ושוב, הוא עשה לי את זה. אבל הפעם הוא הכניס אצבעות לאיבר המין שלי. ושאל אם אני מרגישה טוב יותר. זה קרה כמה פעמים, אני לא יודעת בדיוק כמה. שנים הדחקתי ולא זכרתי את זה. בגיל ההתבגרות זה פרץ. סיפרתי לחברות שלי, ושמעתי מהן סיפורים דומים על כאלה שליטפו ודחפו להן ידיים. אחרי הרבה שנים התברר שהמקרה שלי לא היה הכי חמור, היו גם מקרים של אונס ממש. אחת מהן פוצצה את זה בקיבוץ. הייתה לי הזדמנות לשבור את השתיקה שלי, לתמוך בה על ידי עדות שלי, ולא הייתי מסוגלת. לא העזתי".

"ברגע שהשתחררתי מהצבא עזבתי מיד את הקיבוץ. כעבור שנים, בגיל 30 פלוס, כשסיפרתי לאמא שלי היא הגיבה בחוסר אמון ולא נתנה לי שום גיבוי. זה פגע בי מאוד. בעצם, לא עשיתי עם הסיפור שלי כלום. במשך שנים ראיתי את האיש הזה מול העיניים, בחדר האוכל, בכל מקום. שנאתי אותו. לפני כמה שנים הוא מת מסרטן. אבל עד אז, כמעט בכל ביקור, כל פעם שבאתי, היה מפגש עם הפנים שלו, עם המבט המגעיל שלו. עם הסוד שלא הצלחתי להוציא החוצה. הרגשתי תמיד גועל עצום וכעס נורא על מה שקרה ועל איך שהגיבו כלפי. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי, כמה זה השפיע על מהלך חיי, אני לא יודעת. אבל אין לי ספק שזה השפיע. על הכל – על הקשר שלי עם גברים, על מידת האמון, על היחסים עם המשפחה, על מי שאני".

גילוי עריות

אלימות מינית נגד ילדות היא, למרבה הצער, תופעה שכיחה בכל חברה אנושית, אבל מומחים טוענים שילדה או נערה שהותקפה מינית בתוך הקיבוץ שלה, חווה את זה הרבה יותר קשה. המתנדבות במרכזים לסיוע מודרכות להתייחס אל כל מקרה בקיבוץ כאילו היה מקרה של גילוי עריות.

רנית ים היא פסיכולוגית המתמחה בפגיעות מיניות ועובדת בתחנת העמקים – מרכז המספק שירותים לקיבוצים רבים בעמק יזרעאל. "מבחינת הילדה הקיבוץ הוא בית רחב, משפחה גדולה אחת", היא מסבירה. "כמובן שפגיעה מצד האב הביולוגי או בן משפחה קרוב היא החמורה ביותר. אבל גם חבר של אבא או חבר של סבא, בקיבוץ, נתפש אצל הילדה כבן משפחה מדרגה ב'. והילדים החברים הם מעין אחים.

"האמון שילדי קיבוצים נתנו בחברי הקיבוץ שלהם הוא עצום. כשמדובר בתוקף מהקיבוץ, תמיד היה לילדה קשר קודם איתו. והכלל הידוע הוא, שככל שהתוקף היה ביחסי אמון וקרבה עם הנתקפת, כך הנזק רב יותר".

ליז הלוי, מרכזת המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית בחיפה, מדווחת גם היא על עשרות פניות בשנה החולפת, מקיבוצניקיות שנפגעו בעבר או בהווה. "לדבר על 'השומר' בקיבוץ זה כבר הפך כמו לאיזו בדיחת זוועה", אומרת הלוי. "הרי מי פגע בילדות האלה? מי שהיה אמור לשמור עליהן. להגן עליהן. זה יצר אצלן בלבול נורא. במקרים רבים הוא היה דמות מרכזית בקיבוץ. חבר בכיר, מוכר. מנהל המפעל, או מחנך חשוב, או מרכז הענף הזה והזה. או השד יודע מה. חבר טוב של אבא. אוכל כל יום בשולחן עם אבא ואמא.

"איך ילדה כזאת תעז לפתוח את הפה ולהאשים? מי יאמין למילה שלה מול מילה שלו? ואם כבר היו כמה אמיצות שסיפרו, הן עברו גיהינום אחר כך. לא פעם אפילו האמהות שלהן הפעילו עליהן לחצים לסתום את הפה. לפעמים לא האמינו להן. לפעמים האמינו ולא הסכימו לעשות משהו בנדון. אגב, גם היום לפעמים יש החרמה של כל הקיבוץ נגד הנערה או האישה ששיחררה את הסוד הנורא שלה. ובמשך שנים היא נאלצת עוד לראות אותו מולה בחדר האוכל. כמו צל שרודף אותה. מה נשאר להן לעשות? רק להסתלק משם. לעזוב. ולטפל בעצמן במסגרות בחוץ".

גם היום?

"גם היום. עקרונית לא השתנה כלום. אני אומרת את זה במלוא האחריות. קיבוצים עדיין מעדיפים לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים. גם כשידוע לכולם. גם כשהם יודעים שזה עבירות פליליות".

כשהתחילו להצטבר במרכזי הסיוע ערימות של פניות מבנות קיבוצים שנפגעו מינית, הוכנה תוכנית מגירה להקמת קבוצות תמיכה לקיבוצניקיות. היוזמה נשארה במגירה. מקרב הפונות, לא נמצאה כמעט אף אחת שהייתה מוכנה לשבור את קשר השתיקה האישי שלה, בוודאי לא באוזני נשים מקיבוצים קרובים לשלה, שעברו חוויות דומות. המציאות טפחה על פני המתנדבות במרכזים: גם הקורבנות עדיין כבולות בחוקי ההשתקה הגדולה שעל יסודותיהם הן גדלו והתחנכו.

המטפלת המתעללת

יום רביעי לפני שבוע. בית קפה תל אביבי. ערב קר. מרק גולש חם. מולי יושבת עוד "ילדה מותרת" מקיבוץ במרכז הארץ. בת 37, רווקה, עם עיניים יפות ודומעות. אצלה אין בכלל משמעות למרחק השנים, כי היא עוד לא יצאה מהסיוט של ילדותה. היא חיה אותו כאן ועכשיו. בעבר עזבה את הקיבוץ לשנים אחדות, ושבה אליו, בשל נסיבות אישיות, לפרק זמן מוגבל. את הקיבוץ היא מכנה "מחוז הסיוט".

"בגיל רך מאוד התחילו אצלי פחדים איומים. באמצע הלילה, הייתי רצה לבית ההורים. אמא שלי הייתה נוזפת בי ומחזירה אותי לבית הילדים. הייתי צורחת, בוכה. מתחננת. כלום לא עזר. הורי שידרו לי שאני 'מטרד' שמפריע להם לישון ולא
איפשרו לי להיכנס ולישון איתם בבית. הרגשתי נטושה. יתומה. אבל כל זה היה עוד כלום לעומת הסיוט של המקלחת. בין גיל שלוש לשש, הייתה לנו מטפלת שהתעללה. היא הייתה פולנייה, כנראה מטורפת. אלימה. מופרעת. איך לא ידעו? אין לי מושג. בטח ידעו וטייחו.

"כל יום הסיוט היה חוזר על עצמו: היא הייתה מביאה ליפה, אמיתית, קשה כזאת, ומקרצפת את אבר המין. אני לא יכולה לתאר את הדבר הזה. היא הייתה פוצעת אותי עם הציפורניים שלה. אני זוכרת את הכאב, את הפחד, ואת האלימות שלה. ואיך אחר כך היה 'שורף לי בפיפי' ובכל האזור. והיו שריטות. אם היא הייתה חולה ומטפלת אחרת הייתה באה לקלח אותנו, הייתי נושמת לרווחה. עד היום יש לי קושי להיכנס לעשות מקלחת. יש לי בעיות גדולות עם המיניות שלי. אני חיה רק בראש. פלג הגוף התחתון כאילו לא קיים. "אחותי עברה את אותו הדבר. וכשדיברנו על זה עם חברות, התברר שעוד ילדות עברו את הזוועה הזאת".

"גם לגננת שלנו היו סוגי התעללות. בזמן האוכל, היא הייתה מפטמת, בכוח, לתוך הגרון, כמו אווזים. מכריחה. היה ילד שהיה מקיא. ואם הוא לא היה גומר הכל, היא הייתה דוחפת לו את מה שפלט שוב לתוך הפה".

"אני מסתובבת היום בקיבוץ, רואה את המבנים של בתי הילדים, השבילים, העצים, והכל מזכיר לי את הילדות העגומה שהייתה לי. הילדות שלי היא סיוט אחד גדול. את אחותי ואותי אני רואה בזיכרון כמו שני גורי כלבים יתומים ורועדים. נצמדנו זו לזו. לא היה מי שיציל אותנו. בגיל הבגרות זה התחיל לפרוץ. נהייתי 'ילדה בעייתית', עם חרדות ודיכאונות. בגיל 12, מדריך שלנו, בן משק (שהיה אז בן 36) שהערצתי אותו והיה אצלי על תקן אבהי כזה, תפס אותי והתחיל לגעת בי ולמזמז אותי בשדיים. רצתי בבכי לבית ההורים. סיפרתי להורי. אמא שלי הגיבה בפאניקה מוחלטת. התמוטטה. ואבא אמר, אין דבר כזה, הכל בראש של הילדה. וסגר עניין".

"מאז ועד היום, כל מפגש עם הגבר ההוא הוא טראומטי. ואי אפשר להימלט מזה. פה אני רואה אותו בשביל, שם בחדר אוכל. עברו כמה שנים. כבר הייתי בטיפול תרופתי, היו תקופות טובות יותר, אבל יש גם הרבה נפילות".

"כשהייתי בת 18, אחד מבכירי המשק, מהאנשים הכי מכובדים ונחשבים, היה בא בלילות ומציץ לי ולחברות לתוך החדר כשהיינו מתפשטות לפני השינה. היום אני יודעת בוודאות מוחלטת – אין אחד בקיבוץ שלא ידע על המציצן הזה. הסיפורים
עליו רצו הלוך וחזור. לא עשו לו כלום".

"איפה גדלתי? בקיבוץ? בארץ ישראל? במקום תמים ויפה וירוק? בחלומות שלי, מתערבבות לי תמונות מהשואה עם התמונות מהמקלחת עם החולת-נפש שטיפלה בי. כן, עד כדי כך. אני קורבן כפול. קודם, של הזנחה והפקרה והתעללות. ואחר כך, של קשר השתיקה הזה. זה בעיני הדבר הכי חולה והכי חמור בקיבוץ. כי יצרים והתעללויות יש בכל מקום, אבל אני גדלתי במשטר שתיקה כמו ברוסיה הצארית. הפחד לדבר על זה מנהל אותי גם היום. לא נרפאתי. אני מסתובבת במחוזות ילדותי המסוייטת, כמו סהרורית, מפחדת להביט הצידה. מפחדת שיראו. שיקלטו את מה שמתחולל בתוכי. אני עסוקה מהבוקר ועד הערב במה יגידו, ובפרנויה. זה עשה אותי חולה. אני עוברת עכשיו תהליך טיפולי יסודי ומקווה שאצא מזה בקרוב. אבל כרגע אני חיה את זה. הפחד הישן עוד מושל בי".

הסוד של יגור

קשר השתיקה ממשיך להתקיים. לפני שלוש שנים עבר קיבוץ יגור רעידת אדמה. שתיים מתוך קבוצת נשים שנפגעו מינית בילדותן, בחרו להציג במועדון הקיבוץ תערוכת ציורים שתיעדה את מה שחוו. זה כלל את חשיפתו של האיש, חבר ותיק ומוכר (היום בן 63), שלדבריהן התעלל בהן. הוא הכחיש הכל.

הגבר היה ידוע במשך שנים כמציצן של קיבוץ יגור. ר', בת יגור שלא קשורה לפרשה,  מעידה: "בתור ילדה אני זוכרת את הפרצוף שלו, כל פעם, מציץ לי במקלחת. אחותי זוכרת אותו דבר. כשדיברנו עם עוד חברות, התברר שלכל אחת יש זיכרון ממנו, וזה על פני כמה שנים".

מספר הילדות שהותקפו מינית על ידי אותו גבר לא התברר עד היום. ביגור דיברו אז על ארבע עד שבע ילדות. חומת מגן קשיחה אינה מאפשרת היום כל מגע עיתונאי איתן. על פי מה שסיפרה אחת הנפגעות לשבועון "צומת השרון" לפני שלוש שנים, עם הצגת התערוכה, זוהי תמצית הדברים: כשהיו בנות שלוש נהג אותו גבר, באופן קבוע, להיכנס לבית הילדים בלילות ולבצע בהן את זממו, שכלל אוננות לתוך פיותיהן (כמעט עד חנק) ומעשים מגונים אחרים.

מקצת הנפגעות עזבו בינתיים את יגור. שתיים חיות בקיבוץ היום, מטופלות כבר שנים בטיפול פסיכולוגי, כולל היפנוזה, ומקיימות מגעים עם מרכז הסיוע ועם משפטנים בנוגע לתביעה עתידית אפשרית. הציורים שציירו הנשים (אז בגיל 27-26) לא היו קלים לצפייה: אברי מין זכריים עצומי ממדים פולשים אל תוך גופים קטנים וחסרי אונים; חלקי גוף מבותר; גבר עם איבר אימתני שמקצהו נשפכות מפלצות; פיות קטנים פעורים בצעקה אילמת. ביגור קמה סערה גדולה ומיד דרשו כמה מהחברים לסלק את התערוכה הזוועתית ממועדון הקיבוץ שליד חדר האוכל.

מזכירת יגור אז, מירה לב, הבינה ללב הנזעקים והתערוכה הועברה לגלריה צדדית באזור נידח של הקיבוץ, אי שם על יד הרפת. מאז חלפו שלוש שנים. "אנחנו לא מדברים על זה", אומרת מירה לב עכשיו. "זה בכלל יצא החוצה נגד רצוננו".

מה קרה מאז התערוכה? האם היו על כך שיחות קיבוץ? האם פניתם למשטרה? "לא היו שום שיחות פורמליות. לא נעשה דבר פורמלי. אין לנו כל עניין לעסוק בכך. אני לא מוכנה לדבר איתך בנושא הזה. שלום".

רותי זעירא, חברת יגור, היא עובדת סוציאלית שעוסקת בנוער ובפגיעות על רקע מיני. "לא אגיד לך מלה על הפרשה הזאת", היא אומרת. "בתור קיבוצניקית אני חייבת להקפיד על גבולות, לדעת איפה זה הבית שלי ואיפה זה המקצוע. לכל מה
שקרה וקורה ביגור – אני לא הכתובת". את מטפלת במקרים כאלה בדיוק, זה קרה מתחת לאף שלך. מה את עושה, עוצמת עיניים? "מה שאני עושה זה ענייני".

עד לאן מגיע קשר השתיקה ומאילו חומרים הוא מורכב, אפשר ללמוד גם מהשיחה הבאה. היא התקיימה עם חברת קיבוץ (לא יגור) המופקדת על פרסום קיבוצי פנימי, שהחומר היה בידיה והיא החליטה לא לפרסמו. "אני מכירה את האיש (התוקף)", היא מסבירה. "אני לא מאמינה לסיפור הזה". ארבע נשים מספרות שזה הוא. למה את לא מאמינה? "הן נשים שהיו נערות בעייתיות. ילדות קשות, ממשפחות בעייתיות. חוץ מזה, הוא הכחיש הכל. סיפרו לי שהוא הלך לפוליגרף ונמצא דובר אמת".

מן הסתם, כל מי שעברה התעללות מינית בילדותה ולא טופלה נהיית לנערה בעייתית. "אני מכירה את האיש 30 שנה. הוא סבל במשך שנים ממחלה". איזו מחלה? "מחלה, שבלועזית אני לא זוכרת, אבל בעברית זה נקרא 'מחלת המציצנות'". יש עדויות לכך שהאיש היה מציצן ידוע ביגור. "כן, זאת מחלה. עכשיו, זה ידוע שהמציצנים לא נוגעים. הם רק מציצים, לא מזיקים. כמו 'כלב נובח לא נושך'. לדעתי, בגלל שהן ידעו שהוא המציצן, הוא התלבש להן לתוך איזו פנטזיה, אחת סיפרה לשנייה ואיכשהו זה נדבק". ובגלל זה החלטת לא לפרסם? "כן. גם ככה הוא סבל מספיק".

חשבנו שככה זה

הניסיון לשמור על קשר השתיקה מתקיים לא רק במקרים היותר קלים, כגון הצצות וליטופים. בתחילת שנות השבעים הסעירה את עמק הירדן פרשייה מזעזעת. חבר ותיק, ממקימי דגניה ב', ניסה לאנוס ולרצוח ילדה בת שבע. הילדה נלחמה על חייה וניצלה בעור שיניה. הגבר, שהיה חבר קרוב של משפחתה, כבן 60, התאבד ימים ספורים אחר כך, בטביעה בכינרת. גם במקרה קיצוני זה, פנו רשויות הקיבוץ אל משפחת הילדה והפעילו עליה לחצים לא לפנות למשטרה ולאפשר להם "לסגור את העניין בשקט, בפנים". המשפחה סירבה.

קשה להאמין, אבל אלה הם, בין היתר, עונשים שגזרו קיבוצים על גברים, חברי משק, שאנסו או תקפו מינית ילדות בקיבוץ: הרחקה מהקיבוץ לתקופה מוגבלת; הרחקה ממקום עבודתו הקבוע למשך כמה חודשים; ללכת ולבקש סליחה מהנערה וממשפחתה; לכתוב מכתב התנצלות; להתחייב ללכת לטיפול פסיכולוגי.

ידידה, חברת קיבוץ מדרום הארץ, מנסה להבהיר את הלך הרוח שיצר נורמות מעוותות שכאלה: "קשה לעירוניים להבין על מה מדובר. יש דברים שמזעזעים אותי בדיוק כמוך. אבל האמת, שגם אנחנו, שבעיני עצמנו אנחנו אנשים שפויים, רגישים ומודעים, השלמנו עם חלק מהדברים. למשל, עם תסמונת המציצן הידועה. היינו עושים על זה 'קטעים'. ואת יודעת מה, אפילו היום. או הרכילויות הכאילו קוריוזיות שצריך להיזהר מאיקס כי הוא שולח ידיים לכל בת, ושאסור לשלוח את הילדה אל המקום הזה והזה בקיבוץ, כי הסוטה יושב שם עם זקפה קבועה ומתפלל לאלוהים שתגיע איזו נערה בשליחות של הוריה. "וכולנו ידענו שילדה אחת, בת גילי, שכבה בגיל 14 עם גבר נשוי בן 32, ושמאז היא נהפכה לנימפומנית שמזדיינת עם כל מה שזז, ואני וחברותי היינו מרכלות ומצחקקות עליה בכל הזדמנות, אבל אף אחד מאיתנו או מהורינו לא מצא לנכון לעשות משהו בנדון. היום זה מזעזע כשאני חושבת על זה במונחים משפטיים פליליים מעודכנים. מה חשבנו אז? לא יודעת. חשבנו שככה זה. בעצם, לא חשבנו".

רק במקרים ספורים ויוצאי דופן הורחק גבר תוקף מהקיבוץ לצמיתות. ובמקרים עוד יותר נדירים הגישו נגדו רשויות הקיבוץ תלונה למשטרה.

מה יגידו

יעלה לבבי, עובדת סוציאלית קלינית מקיבוץ רביבים, לגמרי לא מופתעת. "זה מרתיח, אבל כל כך אופייני. הקיבוץ נדרש לתת לנפגעות הגנה ותמיכה והוא עושה את ההפך. הילדות, הנשים האלה עוברות גיהינום. מי שמתלוננת מסתכנת באובדן
הכל, לפעמים אובדן המשפחה. כי גם ההורים והאחים יוצאים נגד. הן חשות עקורות. מוחרמות. מנודות".

מה ההסבר לכך שהקיבוצים לא אימצו נוהל יותר מתקבל על הדעת? "אצל הקיבוצניקים ה- 'מה יגידו' הוא מאיים מאוד. טיפלתי בנערה שעברה אונס בקיבוץ על ידי שני גברים מבחוץ. הוריה לא הסכימו בשום אופן שהיא תתלונן. פחדו על השם שלה. על השם שלהם. דברים כאלה. היא נאלצה לצאת לבדה, בניגוד לדעתם".

מה קורה כשאת פונה, בתוקף מקצועך, למזכירויות של קיבוצים? "יש מעטים שמודעים ומטפלים כמו שצריך. בדרך כלל, לא נותנים תמיכה. לא חושפים. לא יוצאים בהוקעה חד משמעית של התוקף אם הוא חבר. בדרך כלל, לא פונים
למשטרה. אנחנו מייעצים לנפגעות לפנות למרכזי הסיוע, להתלונן במשטרה, לגייס מסגרות חיצוניות לצידה. לעתים התוקף הוא חלק מהמערכת הממסדית של הקיבוץ, וזאת אותה מערכת שאליה היא כביכול אמורה לפנות לקבלת עזרה. זה ממלכד אותה".

על מה הקיבוץ מגונן?

"הקיבוץ מגונן על מה שהוא תופש כשמו הטוב. כמעט בכל קיבוץ יש או היה מציצן תורן. כמעט לכל קיבוץ היה אחד ששולח ידיים לילדים. גם היום. לא חייבים לינה משותפת. זה קורה בבתי הספר וזה קורה בגן הירק וזה קורה תחת כל עץ רענן
בקיבוץ. יש לנו מידע רב על זה. וכשאנחנו פונים, הם לא עושים דבר בנדון. הנפגעות, בעיקר אם הן נערות, מסיקות שלא כדאי להן בכלל לדבר. ממילא לא עושים כלום לתוקף. שמן יוכתם לעד, והוא לא ייענש".

מה היו המקרים הכי חמורים שטיפלת בהם?

"ראיתי מאות מקרים בקיבוצים. הכל בעיני חמור. גילוי עריות בתוך המשפחה בתוך הקיבוץ זה משהו שקשה לתאר את עוצמתו. סבל נורא שמביא לא פעם לניסיונות התאבדות ולהתאבדויות. ראינו גם דברים איומים שנערים עשו לנערות, שחברי גרעין נח"ל עשו בילדי קיבוץ, שילדים בני עשר עשו לילדים בני שש. ולפעמים אפילו ילדים בני אותו גיל. התעללות היא התעללות. מבחינת הקורבן, המקרה שלה הוא הכי חמור".

הקיבוץ חולה

את נ', בת 26 מקיבוץ בשפלה, לא אנס חבר קיבוץ. ולא חבר גרעין. שישה זאטוטים מהגן שלה, בגיל ארבע-חמש, התעללו בה מינית במשך חודשים. נ', "ילדה מותרת" קלאסית, נפלה לחיקם כפרי בשל: בת למשפחת עולים מצפון אמריקה, לא יודעת עברית, עם שם מוזר ועם כל מיני צ'ופרים יקרים שהביאה איתה מארצות הברית, וגם, בתוך זמן קצר, בת להורים גרושים בקיבוץ. את מסכת ההתעללויות שעברה היא פרסמה לפני חודשים אחדים באינטרנט תחת שם בדוי.

השבוע שיחזרה בטלפון ממקום מגוריה, בוסטון בארצות הברית, את זוועות ילדותה: "כל לילה אחרי ההשכבה ואחרי שהשומרת הייתה יוצאת, כולם היו קמים מהמיטות ובאים לחדר שלי. שישה ילדים היו אוחזים בי בידיים וברגליים שלא אוכל לזוז. היו מפשיטים ממני את הפיז'מה ודוחפים לי לפיפי או לטוסיק מכל הבא ליד – נרות  חנוכה, עפרונות, לגו, חתיכות לחם או מצה… לא היה מבוגר איתנו. כי אנחנו היינו בגן חובה, ילדים גדולים. ושומרת הלילה הייתה בפעוטון עם התינוקות".

"שישה ילדים היו עושים את מה שעשו. אבל אולי עשרים ילדים, כל הגן, היו מסתכלים ומעודדים. אף אחד לא עצר את זה. לקחו אותי כמה פעמים לבדיקות במרפאת נשים. איך לא עלו על זה? כמה ילדות בנות ארבע-חמש צריכות ללכת לקופת חולים בגלל דלקות חוזרות בנרתיק? הרופאים אמרו שזה מארגז החול. וככה זה נמשך ונמשך. בסוף, יום אחד אמא שלי העבירה אותי לגן אחר. אבל מבחינתי זה כבר היה מאוחר מדי. הייתי השעיר לעזאזל שלהם. לתמיד. סומנתי".

"נגמרה ההתעללות המינית והתחילה התעללות חברתית ונפשית. במשך שנים הייתי לשק האגרוף הכיתתי. כלום לא עזר לי. כי גם בכיתה ד' או ו' נשארתי בשבילם 'זאת שדחפנו לה דברים כשהיינו בגן'. כן, הם זכרו טוב מאוד. לא היה כוח בעולם שישנה את זה. הפכתי לקורבן נצחי. כשהתבגרתי, יצאתי עם גבר שהיכה אותי והתעלל בי. אחר כך הייתה לי תקופה ששכבתי במשך חודשים ספורים עם עשרות גברים. התערערתי לגמרי. לא ידעתי מה נעשה איתי. אבל התעשתתי. "היום אני נשואה לאיש נפלא, חבר אוהב ותומך, היה לי מזל גדול שפגשתי אותו. אני מנסה לשקם את עצמי. יש לי נפילות, ואז אני שוב על תרופות נגד דיכאון. אבל אני עובדת, ולומדת, לטיפול הפסיכולוגי המתמשך יש פירות. ואני מקווה שלאט לאט אני אצא מזה. אני בונה את עצמי מחדש. ממש כמו ילד שלומד ללכת".

"אני זוכרת את הקיבוץ כמקום חולה. יש שם משהו בסיסי מאוד לא בריא. הילדות שלי היא סיוט. אין לי דבר אחד טוב להגיד על המקום הזה שביליתי בו מגיל שלוש ועד גיל עשרים. ואני לא רוצה לראות את המקום הזה לעולם. "אף אחד בקיבוץ לא יודע שזה מה שקרה לי, מלבד הילדים שהיו איתי בגן. אמי ואחותי הקטנה עדיין גרות שם. כשסיפרתי, לא האמינו לי. ולא עשו שום דבר. מי היה מאמין שילדים יכולים להיות כל כך אכזריים?"

תינוקות לבדם

פסיכולוגים וסוציולוגים שעובדים עם קיבוצים, מאמינים. הם נתקלו במקרים מזעזעים לא מעטים. הם יודעים לספר על ילדים בני שלוש וארבע בבתי ילדים שאוננו זה על זה. על ילדים שהחזיקו ילד אחד בכוח ואחר השתין לו על הפנים. על
משהו שדמה מאוד לאונס קבוצתי בגיל שבע ושמונה. על תחיבת חפצים ואצבעות לתוך אברי מין של ילדות, על ידי ילדים בני גילן או קצת יותר גדולים.

אנשי המקצוע מסבירים שלילדים, כמו לכל בני האדם, יש דחפים אפלים ויצרים אלימים. השאלה מבחינתם היא לא איך יכלו ילדים להיות אכזריים כל כך, אלא איך יכלו הורים להשאיר ילדים בני ארבע וחמש לבדם בלילות.

בספרו המצמרר "שבעה", המתעד ילדות טראומטית בקיבוץ חולדה, מתאר חוקר הספרות פרופ' אברהם בלבן רגע שנחרת בזיכרונו בערך מגיל שנתיים: "הזיכרון הקדום ביותר שעולה בי הוא תמונה קצרה – סיר במרכז החדר ורוני מקרב אל פיו המורם חתיכת צואה, צהובה כגוש חימר. שלושה-ארבעה ילדים מחייכים סביבו והוא צוחק בהנאה של ילד היודע שהוא פורק כל עול… אני יושב ככל הנראה על מיטת תינוק גבוהה ומסורגת… התחושה העיקרית היא קנאה: הם יחד ואני לבד. הם העזו להחליק מן המיטה ולטעום מן הסיר ואני לא".

ובלבן תוהה בהמשך: "למה מתוך אלפי תמונות אפשריות של השנה השנייה לחיי שרדה דווקא התמונה הזאת?… אולי בגלל התימהון והאיום. אני מרגיש שמופר כאן איזה חוק וההפרה הזאת מאיימת עלי… ניתן לעבור על איסורי המטפלות והדבר אינו כרוך בעונש אלא בצחקוקי הנאה".

אבל צחקוקי הנאה לא היו מנת חלקו של אברהם הקטן בקיבוץ חולדה. את הלינה המשותפת הוא חווה ככאב פרידה גדול ומתמשך מאמו. כשהיה בן שבע הוא הותקף מינית בצהרי יום על ידי נער בן 13, בן הקיבוץ. בין לול האפרוחים לערמות
החציר, תפס אותו הנער, הפשיט את מכנסיו וניסה לאנוס אותו. ניסיון שלא עלה יפה, כנראה, הודות לכך שעברו באותו רגע אנשים בקרבת מקום. בלבן זוכר את הפחד. את החרדה שעלתה אל גרונו. אבל כקורבן אולטימטיווי של התקופה והמקום
(לפני חמישים שנה) הוא מודה, בכנות מדהימה, שחוויית התקיפה המינית היא בהחלט לא הדבר הכי גרוע שקרה לו בילדותו בחולדה.

"הספר שלי מתעד את הילדות על כל פורענויותיה הרגשיות, טראומות הילדות בקיבוץ והלינה המשותפת", הוא אומר. "שום דבר לא דמה לכאב שהיה מפלח אותי לנוכח קיומה הערטילאי הלא מוחשי – העדרה של אמי מחיי. מבחינתי, כשילדים ערפו ראשים של תרנגולות והעיפו גוזלים רכים אל הקיר לרוצץ את ראשיהם, זה היה מבעית יותר ממה שאריה ביצע באחורי. זה היה אירוע חד פעמי. הרגשתי שהייתה בו אלימות ואיום. אבל יותר מכל, זה המחיש לי בצורה חדה את מה שידעתי באינסטינקטים של תינוק כבר מגיל שנתיים: העובדה שאני חשוף. מופקר. שיכולים לעשות בי דברים. שאין מי שיגן עלי".

אוזן קשבת

בישראל פועלים עשרה מרכזים לסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. המתנדבות, שעוברות הכשרה מקצועית יסודית של חמישה חודשים, מחזיקות את הקו הפתוח של המרכז 24 שעות ביממה. עובדות המרכזים שומרות בקנאות על אלמוניותן של הפונות ועל תקשורת דיסקרטית איתן. המרואיינות בכתבה לא הגיעו דרך המרכזים. מנהלת האיגוד הארצי של מרכזי הסיוע סירבה בתוקף לסייע בהכנת כתבה זו על ידי פנייה אל הפונות כדי לברר אם יסכימו להתראיין, אפילו בעילום שם.

המטלפנות אינן חייבות להזדהות בשמן, או במקום מגוריהן. ואם הן עושות זאת, המתנדבות רושמות את הפרטים בקוד הידוע רק להן, כך שגם במקרה של פריצה למשרדים, לעולם לא ייחשף סודן. הסיוע מתחיל בשיחות טלפון עם המתנדבת. ומאותו רגע, הכל תלוי בפונה: אם היא רוצה, יהיה לשיחה המשך. אם לא, לא. לעתים מתעורר צורך בליווי פסיכולוגי, שאותו מעניק המרכז באמצעות פסיכולוגיות מתנדבות. לכל מרכז ישנן קבוצות תמיכה, ופונות שמביעות רצון יכולות להצטרף ולבוא למפגשים.

מרכזי הסיוע אינם לוחצים על פונות להתלונן במשטרה. למעשה, אינם מציעים כלום, רק אוזן קשבת ואוהדת. את הקצב ואת צעדיה הבאים, הפונה מגבשת בעצמה. במקרים (המעטים מדי) שבהן הפונה רוצה להתלונן במשטרה, המרכז מלווה אותה ליווי צמוד – דואג שתחקור אותה חוקרת ולא חוקר, מצמיד לה ליווי משפטי, ולאורך כל התהליך, מהדיונים בבית המשפט ועד להתמודדות מאוחרת עם גזר הדין, היא אינה לבד. מספר הטלפון של מרכזי הסיוע הוא 1202, ובסיוע חברת בזק, השיחה מופנית אוטומטית למרכז הסיוע באזור החיוג שממנו התקשרה הפונה.

לא ידענו, לא התמודדנו

"לא ידעתי שיש בעיה אמיתית בנושא הזה", מודה מזכיר הקיבוץ הארצי, גברי בר גיל, בגילוי לב. "הנתון של מאות פניות מדהים אותי. איני מכיר אותו. זה דבר חמור, מצב בלתי נסבל. ידענו על מקרה פה מקרה שם, ובכל אופן, לא היינו מודעים
לכך שמקרים אינם מטופלים כמו שצריך".

בר גיל אומר, עם זאת, שבעיניו, העובדה שבשנת 2000 לבדה התקבלו מאות פניות במרכזי הסיוע, היא סימן טוב: "הרבה שנים הקיבוצים תפסו את עצמם כחברה סגורה וידוע שלא הוציאו דברים החוצה, גם אם דובר במקרים פליליים. זה שנשים עכשיו מתלוננות, גם אם המספר מבהיל אותנו, זה סימן שהמערכת מבריאה".

האם יש לכם מדיניות מוצהרת? האם הוצאתם הנחיות לקיבוצים כיצד לטפל במקרים של תקיפות מיניות?

"לא. לא הוצאנו הנחיות. המסר הקבוע הוא שבכל מקרה פלילי יש לפנות למשטרה. אבל אני מודע לכך שלא תמיד זה פעל".

מה חשבתם בקיבוץ הארצי? שבכל החברה הישראלית אחת משלוש נשים מותקפת מינית ורק אצלכם הכל בסדר?

"לצערי, לא הייתה התמודדות טובה עם הבעיה. יכול להיות שהיינו צריכים לקבל נתון נורא כזה כדי להבין. יש אצלנו אגף החברה, שבין היתר מטפל בעניינים מהסוג הזה, אבל עד היום לא היה בעל תפקיד ספציפי. וזה באמת נותן לי רעיון,
שהגיע הזמן שתהיה גם אצלנו כתובת אחת מסוימת, אולי קו טלפון קיבוצי פנימי".

לדברי אנשי המקצוע, הפחד אצל הקיבוצניקיות מפני חשיפה מקומית פנימית הוא עצום. זה מה שמשתק אותן.

"גם בזה נטפל. מזכירי הקיבוצים, מתוך כוונות טובות, הרבה פעמים העדיפו להשתיק דברים. המסר שאנחנו מעבירים היום הוא שיש דברים שבשום אופן לא עוברים עליהם לסדר היום. ותקיפה מינית הוא אחד מהם. אנחנו עכשיו נבדוק בדיקה יסודית ונטפל בצורה רצינית ביותר בבעיה".

פורסם ב- "הארץ" בתאריך 19/01/01 והועלה לאתר מקום באישור מיוחד של ארכיון הארץ.