המאמר הבא הוא חלק מאתר SIA – Survivors of Incest Anonymous, Inc. World Service Office שמפעיל קבוצות תמיכה לשורדות גילוי עריות. הוא מביא הסברים הן על כוחה של קבוצת התמיכה בתהליך ההחלמה של שורדות והן מדבר על ההשלכות ארוכות הטווח של גילוי עריות. המאמר כתוב בלשון נקבה אך הוא מיועד גם לגברים שורדי גילוי עריות.
למידע על קבוצות התמיכה של מקום נא ללחוץ כאן.
הקדמה (מתוך דף קבלת הפנים למצטרף/ת החדש/ה)
בכוונת אתר האינטרנט אשר כתובתו מצוינת למעלה, להיות מקור תמיכה לשורדות גילוי-עריות. אנחנו משרתים קבוצות תמיכה רבות בכל רחבי העולם, כמו גם יחידים הפונים אלינו, ונהדר שהגעת לכאן בדרך להחלמתך. אנחנו מקבלים אותך בברכה, ומקווים שתמצאי פה את התקווה, הידידות וההחלמה. התנאים היחידים להצטרפות הם שהיית קורבן לגילוי-עריות בילדותך, ושאת עצמך אינך מתעללת כיום בשום ילד.
אנחנו מגדירים גילוי-עריות בצורה מאד רחבה, ככל קשר מיני בין בן משפחה או משפחה מורחבת לבין ילד. במונח "משפחה מורחבת" הכוונה לכל מי שאת או משפחתך מכירים לאורך זמן. זה יכול להיות כל בן משפחה, חבר משפחה, ילד אחר או כל מי שבגד באמון הילד ותמימותו (מורה, איש דת וכו').
אנחנו מאמינים שנפגענו מההתעללות (abuse) בין אם היתה חד-פעמית או ממושכת, משום שהנזק הוא מידי. ב- "התעללות" אנו מתכוונים לכל התנהגות מינית שנכפתה על הילד פיזית או רגשית, והיא כוללת מגוון רחב של התנהגויות – מילוליות ו/או פיזיות; חדירה אינה הכרחית להגדרת ההתרחשות כגילוי-עריות. אף אחת לא תידחה על ידינו, גם אם את סבורה שההתעללות בך היתה "יותר מדי זוועתית", וגם אם את חושבת שההתעללות בך לא היתה "מספיק נוראית כדי להיחשב".
בהתאם לממצאי מחקרים רבים, אנו מגדירים את העבריין כ- "בן משפחה או כל אדם אחר בו בוטח הילד, ואשר מועל במעמדו זה ע"י כוח, כפייה, פיתוי, או כל מניפולציה אחרת על הילד, בהתנהגות מינית גלויה או סמויה".
מיטב איחולינו לך להחלמתך. תהליך ההחלמה הוא קשה, אבל לפחות אנחנו יודעים שאין עלינו להתבייש ושאנחנו לא לבד. בבקשה היי עדינה עם הילדה שבפנים.
מתוך עלון קבלת הפנים למשתתפים בקבוצות העזרה ההדדית:
אנחנו לומדים כאן לא להכחיש, להכיר בכך שלא דמיינו את גילוי-העריות, ושזו לא היתה אשמתנו בשום צורה. המתעלל מוצא כל דרך אפשרית כדי להעביר את האחריות והאשמה לילדה חסרת ההגנה, כשפעמים רבות הוא מאשים אותה על היותה מפתה. כבני אנוש יש לנו צרכים בריאים וטבעיים לאהבה, תשומת לב וקבלה, ולעיתים שילמנו מחיר יקר כדי שהם ייענו, אבל בשום אופן לא פיתינו את המתעלל בנו. רק לעיתים רחוקות נחוצה כפייה כוחנית מצד המתעלל, מכיוון שהילד ממילא מרגיש מאוים ונחות מולו. ככל שהמגע המיני נעשה בצורה פחות אלימה ויותר "עדינה" – כך, שלא בצדק, הקורבן נושא על עצמו יותר רגשי אשמה. אנחנו לומדים כאן גם לא לקבל שום אחריות להתעללות, אפילו אם היא נמשכה על פני תקופה ארוכה. חלקנו עדיין נמצאים בתוך ההתעללות.
כאן אנחנו חולקים את ההתנסויות ואת הרגשות שלנו. אנחנו מבינים שהרגשנו חובה להגן על האחראים עלינו מפני הסוד הזוועתי הזה, כאילו הם לא היו שותפים. הרגשנו מנודים מבני המשפחה שלא לקחו חלק בהתעללות. לעיתים קרובות הפנינו כעס גדול יותר דווקא כלפיהם, אם בכלל, משום שזה בטוח יותר לכעוס על מי שאנחנו תופסים כחלשים. הפכנו למעשה להיות האחראים לשלמות המשפחה, במטרה לשמר את חזות המשפחה האידיאלית הבדיונית. חוויות הבגידה ע"י משפחותינו הן בלתי ניתנות למדידה, ואנחנו צריכים להתאבל על מות המשפחה האידיאלית שרבים מאתנו יצרו בדמיונם.
בהתמודדות עם הכאב הזה אנחנו מרגישים כאילו אנחנו מסירים את הגלד מעל הפצע שמעולם לא החלים כראוי – וזה כואב. אבל יותר קל לבכות כשיש לנו חברים אשר אינם מפחדים מהדמעות שלנו. אנחנו יכולים למצוא נחמה – זו הסיבה שאנחנו כאן. הכאב שלנו אינו יותר לשווא. לעולם לא נשכח, אבל אנחנו יכולים, עם הזמן, לשים קץ לצער שמלווה את הזיכרון ההרסני. אנחנו יכולים ללמוד, צעד אחר צעד, שאנחנו שורדות גילוי-עריות ולא עוד קורבנות.
ההצהרה שאנו נוהגים לקרוא בסוף כל מפגש מזכירה לנו:
"הכאב הוא זמני. ההכחשה ותוצאותיה הן לנצח".
כאשר מי שהיתה קורבן מתעייפת מהשלכות העבר על חייה בהווה, ונעשית מוכנה לעבוד בהתמדה על גילוי-העריות, או אז היא עולה על המסלול הראוי – לחיות את חייה כשורדת ולא עוד כקורבן.
ההשלכות של גילוי-עריות על השורדת הבוגרת
כל קשר מיני – גלוי או סמוי, פלירטוט או יחסי מין מלאים – בין ילד ומבוגר בו הוא נותן אמון, פוגע בילד וראוי לתגובה נחרצת ותקיפה. כל קשר מיני כזה מצלק וירטואלית את כל ההיבטים העתידיים של חיי הקורבן, מאחר שהיא או הוא נשארים עם מעט מאד, או בכלל לא, הערכה עצמית.
לפחות ילד אחד מחמישה וילדה אחת מארבע יעברו התעללות מינית לפני הגיעם לגיל 18. ההתפתחות האמוציונלית של הילדה תיעצר בגיל בה בוצעה התקיפה הראשונה, וקרוב לוודאי שהקורבן לא תתחיל להחלים עד הגיעה לבגרות, אם בכלל.
בנים, כמו בנות, עלולים להיות קורבנות של התעללות מינית. כל אחד יכול להיות מתעלל, במיוחד אם הוא נתפס ע"י הילדה כבעל סמכות, וזה כולל אח, דוד, חבר משפחה, מורה – הרשימה אין-סופית. למרות זאת ורק לצורך נוחיות, אנו נתייחס לקורבן כילדה ולמתעלל כאביה.
הפגיעה בילדה עלולה להתבטא בעתיד הן בתחום התפקוד החברתי, והן בבעיות פיזיות ורגשיות קשות. כמה מאי-ההסתגלויות החברתיות שנובעות מגלוי-עריות הן: אלכוהוליזם, התמכרות לסמים, זנות והתנהגות מופקרת. הפרעות אכילה ושינה, מיגרנות, כאבי גב וקיבה הן כמה מהתוצאות הפיזיות מהן עלולה הקורבן לסבול. אוכל, מין, אלכוהול ו/או סמים מקהים את הזיכרונות הכואבים של ההתעללות, וחוסמים זמנית את המגע עם המציאות הקשה. אם הקורבן תופסת השמנת-יתר כבלתי אטרקטיבית, ואם היא מאמינה שהתעללו בה כי היתה יפה ומושכת, היא עלולה לפתח אכילת-יתר בניסיון מוטעה להגן על עצמה מפני התעללות מינית נוספת. "הרגשתי שבא לי להקיא" זו תגובה נפוצה בקרב הקורבנות, ובולימיה היא דרך לביטוי התנהגותי (acting-out) של ההרגשה. אנורקסיה היא דרך נוספת של הענשה עצמית, שבסופו של דבר מביאה לפגיעה העצמית האולטימטיבית – התאבדות.
יש בעיות אמוציונליות רבות הנובעות מההתעללות, והן כוללות: חוסר יכולת לבטוח ולהאמין, פרפקציוניזם, פוביות, הימנעות מאינטימיות ומקשר רגשי. המערכת ההכחשתית שהבטיחה את הישרדותה כילדה, מונעת עכשיו מהשורדת ליהנות מבגרות שאינה מכבידה עליה. היא אינה בוטחת בתחושות שלה עצמה; היא נאלצה להפוך למומחית בלא להאמין לחושים שלה. היא מנסה לשכנע את עצמה שהגזימה בתגובותיה, ששום דבר נורא לא באמת קרה, ו- "אבא שלי לעולם לא היה פוגע בי". כשהמציאות יותר מדי כואבת לנפש הילדה, היא לומדת להקנות לדברים אופי בדיוני.
לוותר על האידיאליזציה של המשפחה המדומיינת זה כואב במיוחד, כי ילדים רואים את עצמם בלבן או שחור: או כשיקוף מוצלח ומכובד של המשפחה, או כצללים מושפלים. לכן הילדה הקורבן מוצאת תירוצים להגנת התוקף: "הוא היה שתוי באותו זמן", "היה לו קשה כילד" וכו'. היא לוקחת אחריות על ההתעללות: "הייתי יותר מדי נחמדה, יותר מדי סקסית". אביה קרוב לוודאי חיזק בה את תחושות האשמה הטורדניות ואת השאלות המציקות שהיו לה והנוגעות לחפותה. ביסודו של דבר – הילדה הקורבן מגינה על אביה ע"י מיזעור משמעות ההתעללות, ע"י רציונליזציה וע"י לקיחת האשמה על עצמה. אם היא ממשיכה להשתמש במנגנוני ההתמודדות האלה כבוגרת – היא מועדת להמשיך ולהיות קורבן גם ביחסים העכשוויים.
בקבוצת התמיכה היא יכולה ללמוד לקבל את העובדה שהיתה קורבן להתעללות, ומה שעברה לא היה ביטוי לאהבה מצד אביה. היא יכולה אז ללמוד לחפש רק קשרים בריאים ואוהבים. היא התרגלה לקבל פירורים בלבד, בהאמינה שלא מגיע לה טוב יותר מזה.
לקורבן יכולות להיות בעתיד בעיות בהורות: היא תחזור ותבדוק ללא הפסק את החלטותיה – שזו תוצאה נוספת של חוסר בטחון בתחושותיה; היא עלולה להימנע לחלוטין מהורות, לנסות להיות הורה מושלם או לחזור על ההתעללות. התוצאה האפשרית הגרועה ביותר היא כשהקורבן חוזרת על ההתעללות כלפי הדור הבא.
השלכה נוספת של גילוי-עריות היא החרדה מפני דמויות סמכות. פאסיביות היא נוחה משום שהיא מוכרת, והקורבן תעדיף, אולי, סבל מוכר על-פני הסתכנות בשנוי בלתי מוכר. בניסוי שנערך בכלבים הם אולצו לקבל שוקים חשמליים מכאיבים מבלי שיכלו להימלט. לקבוצת הביקורת ניתנה אפשרות לברוח מיד כשנחשפו לשוקים החשמליים, והם אכן נמלטו על נפשם. כשהקבוצה הראשונה שבה וקיבלה שוקים חשמליים, כשהבריחה הפעם היתה אפשרית – הם לא ברחו. הם עברו התנייה לספוג כאב. הניסוי הזה מציע הסבר מדוע כל-כך הרבה ילדות קורבנות המשיכו להיות קורבנות להתעללות גם כבוגרות – ע"י תרפיסטים, יועצים, רופאים או בוסים. הקורבנות מורגלות בלהפסיד בקרבות ולהרגיש חסרות אונים. הן אינן מאמינות ביכולתן לנצח. אסרטיביות הוא מונח שקורבנות גילוי-עריות מתקשות לתפוס ולאמץ.
חוסר היכולת של הקורבן לבטוח באחר משפיע על תחושותיה כלפי בני המין השני. נשים שהותקפו ע"י גברים אומרות לעיתים תכופות: "אני לא בוטחת בשום גבר. הם רק רוצים סקס". לעיתים קרובות – נערים שעברו התעללות ע"י גברים נוטים להאמין שהם עצמם בעלי נטיות הומוסקסואליות. אם התוקף היה נחמד אל הקורבן – רגשית או פיזית, זה מחזק בו את החשד שהוא עצמו לבטח הומוסקסואל. "גם הדוד שלי וגם המורה שלי נמשכו אלי, ומאחר והרגשתי טוב איתם, כנראה שאני באמת כזה". כדי להגן על התוקף, הנער עשוי להגיד: " אני הוא ה- 'עליז' והתוקף חש בכך. זה הכל".
תוצאה נוספת של המסרים הקונפליקטואליים של גילוי-עריות היא שקורבנות רבים מבלבלות בין סקס וחיבה/אהבה. נשים רבות תאמרנה: "הזמן היחידי בו אבי העניק לי תשומת לב היה במיטה. אני הייתי אז מיוחדת עבורו. חשתי נאהבת". מאחר והיא זקוקה נואשות לאישורים חיצוניים – היא עלולה להתנהג בעתיד באופן מופקר מינית. היא מאמינה שאם מישהו עושה איתה סקס הוא אוטומטית אוהב אותה. היא מבלבלת באופן אומלל ושגוי בין מין ואהבה. היא חייבת לדעת שהתנהגות כזו היא תמיד התוצאה של גילוי-העריות ואף פעם אינה הסיבה לגילוי-העריות.
כשההתעללות היא אלימה ואולי אפילו כואבת – היא עלולה לבלבל בין סקס לבין שליטה וכוח. הערה טיפוסית מצידה יכולה להיות: "כשאני עושה סקס עם מישהו אני מרגישה כאילו הוא שולט בגופי. אני מרגישה שכשאני מגיבה אליו הוא מתפעל אותי, ואני שוב בובה על חוט". אישה כזו עלולה לחסום כל תחושה מינית ולהימנע מכל קשר מיני.
שינוי של דפוסי ההרס העצמי הוא תהליך איטי, אבל בקבוצות התמיכה הקורבן תוכל ללמוד שזה אפשרי. נדרשים מהקורבן כוחות עצומים כדי להעמיד את עצמה בעמדה של להרגיש את הכאב. דרוש לקורבן אומץ רב ועזרה מקצועית שניתן לסמוך עליה. קבוצות התמיכה הן מקור תמיכה נגיש לשורדת הבוגרת.
ההצהרה שאנו נוהגים לקרוא בסוף כל מפגש מזכירה לנו:
"הכאב הוא זמני, ההכחשה ותוצאותיה הן לנצח!"
כאשר מי שהיתה הקורבן מתעייפת מהשלכות העבר על חייה בהווה, ונעשית מוכנה לעבוד בהתמדה על נושא גילוי-העריות, או אז היא עולה על הדרך לחיות את חייה כשורדת ולא כקורבן.
תרגמה והביאה לאתר "לתת יד": רותי 13/2/2001
http://www.siawso.org
היי אני שורדת גילוי עריות בנוסף לכך אבי היה איש אלים הייתי תינוקת הוא מעולם לא לקח חלק בחיי או עזר כלכלית ונפשית אני לא יודעת אם הוא יודע על הסיפור שלי אבל לאמא שלי סיפרתי נראה לי אני לא זוכרת כלום אני רק זוכרת משו שקשה לי לכתוב אותו ואני בדרך לטיפטל מקווה שזה יצליח כי הגעתי כבר להתאבדויות
אגב אמא שלי נפטרה ויותר קשה לי עם זה