הקדמה מאת הלן פיצ'רלד: המאמר שלפנינו מדגים את מורכבותו של האבל שחוות ניצולות רבות של פגיעה מינית בילדות. חווייתה של הכותבת מורכבת עוד יותר בשל פרק הזמן הארוך שהפריד בין הפגיעה המינית, ההיזכרות והגילוי. לרוב קשה הרבה יותר להתעמת עם הרגשות הקשורים ביגון לאחר שהיו מודחקים, ולא זכו לקבל תוקף, לאורך זמן רב. כפי שהמאמר יראה, הניצולה הבוגרת חווה יגון שאינו זוכה להכרה, ובכך הניצולה מתקשה מאוד ליישב את רגשותיה, אלא אם מזהה, חווה ומביעה אותם.

ב3 באפריל 1991 נקבר דודי ג'ים*, מכונאי מכוניות שמעולם לא התחתן, חי בביתו הכפרי עד מותו בגיל 74 וקבור כיום בבית עלמין קתולי קטן לרגלי גבעה. הטקס היה פרטי, לבני משפחה בלבד. ככל הידוע לי אני הייתי בת המשפחה היחידה שלא השתתפה בלוויה.

לאורך ילדותי היה ג'ים הדוד החביב עלי. הוא הרשה לי "לעזור" לו בעבודה על מכוניות במוסך שלו, לקח אותי לנסוע בעיר בטנדר השחור והישן שלו, ולקח אותי לשחות בנחל היפה שזרם בחורשה ליד ביתו. כשמלאו לי שמונה שנים קנה לי את אופניי הראשונים ולימד אותי לרכוב עליהם.

בקיץ הבא הוא לימד אותי לנהוג בג'יפ הצבאי הישן שלו. כשישבתי ליד ההגה על תיבת עץ שהוצבה במקום המושב המקורי והתאמצתי להגיע לדוושות, הוא הראה לי איך לשחרר את המצמד והחליף את ההילוכים. אני זוכרת את החדווה שהרגשתי כשהסעתי את הג'יפ בשדה הפתוח, ואת הרוגע שלו כשירדתי משביל העפר.

אהבתי את הדוד ג'ים. לפני כל ביקור בביתו ציירתי את הטנדר השחור הישן שלו ואת סוס הפוני בעל הפרסות הפגומות שהוא הציל. הוא אהב את הציורים שלי והצמיד אותם בגאווה אל המקרר שמחוץ למשרדו במוסך. הוא קרא לי בחיבה "קופיפת הגריז שלי", שם הולם אם זוכרים את כמות הגריז השחור שכיסה את גופי בסוף היום. דודתי ואמי כעסו בדרך כלל כשראו אותי ונהגו לשאול מתי אתחיל להתנהג כמו ילדה.

למרות הופעתו המחוספסת, היה בעיני הדוד ג'ים אדם עדין. הוא הגן עלי ובכמה מקרים הרחיק אותי מסכנה גופנית או ממעשי שובבות. בניגוד להורי שיבח את הצלחותיי ומעולם לא גער בי על כישלונותיי. מעולם לא הכה אותי ולא צעק עלי, כפי שנהגו הורי לעשות לעתים תכופות. הרגשתי בטוחה בחברתו.

לפני שישה חודשים התחוור לי שמתחת לכל הזיכרונות החמים על דודי שנצרתי בתוכי, טמונים זיכרונות איומים שלא יכולתי עוד להכחיש. ידעתי שלא אוכל לשמור עוד בסוד את העובדה שלא פעם בימי הקיץ החמים כששהיתי בחברתו במוסך שלו או ליד הנחל כשלקח אותי לשחות, הוא תקף אותי מינית…

אף ששנאתי את מה שעשה לי, התקשיתי לשנוא אותו. הוא היה האדם הבוגר היחיד שלאורך כל ילדותי הפגין כלפי יחס שנראה לי כאהבה ואהדה. אבל כיום אני יודעת ששילמתי מחיר גבוה בתמורה ל- "אהבתו".

כשהכרתי בסופו של דבר בעומקם של הכאב והכעס שהדחקתי, כתבתי לדודה (אחותו) שגרה באותו בית. סיפרתי לה שהדוד ג'ים פגע בי ושנודע לי שהוא פגע בעוד שני ילדים שהם עתה אנשים בוגרים. אף שהדוד שלי הזדקן מאוד והמוסך שלו שלא היה עוד פעיל כל העת, התחננתי בפניה ש- "תשים עליו עין" כדי להקטין את הסיכויים שיפגע בילדים אחרים.

אמרתי לדודתי ששוב איני יכולה לבקר, כי הכאב שמסבה לי הקרבה אל דודי בלתי נסבל. אמרתי לה גם שקשה לי להיות איתה ועם בני משפחה אחרים שלא תמכו במאמצי להתאושש מהתקיפה המינית שהותקפתי, ובניסיונותיי הפומביים ללמד אחרים מה פירושה של פגיעה כזאת. ידעתי שקרוב לוודאי שדודתי לא תאמין לי שהדוד תקף אותי, אבל הרגשתי צורך לספר לה – לא יכולתי עוד לשמור על הסוד. בסוף מכתבי אמרתי לה שהיא יכולה לכתוב לי אם היא רוצה, ורמזתי שאם לא תגיב, אדע שאינה מאמינה לי. מעולם לא שמעתי ממנה.

על מותו של הדוד ג'ים נודע לי בשיחת טלפון עם אחי הבכור, שטלפנתי אליו במקרה ביום שדודי מת. אחי, שלא ידע על התרחקותי מהדוד והדודה, הניח שדודתי הודיעה לי על מותו של הדוד.

עדיין לא נקבעו הסידורים ללוויה, לכן חיכיתי עד ליום המחרת לפני שטלפנתי לבית הלוויות. הרגשתי שאני רוצה לראות את הדוד, בפעם האחרונה. לא ממש הבנתי מדוע אני רוצה לראות את גופתו, אבל ידעתי שעלי להיפרד ממנו לשלום. אולי רציתי להרגיש את מציאותו של המוות, ולומר לו איזו רגשות מעוררת בי המעילה שהוא מעל באמוני. אבל לא הייתי בטוחה שאוכל להתמודד עם בני משפחתי, ושקלתי לבקר בבית ההלוויות כשלא יהיו שם. כשמנהל המקום סירב למסור לי מידע על הטקס בלי "אישורם" של בני משפחתי, הרגשתי דחייה וכאב. שוב הזכירו לי שאין לי "משפחה" וידעתי שלא יקדמו את פני בברכה בבית ההלוויות ובטקס.

נאלצתי אם כן להסתפק בכך שדמיינתי את עצמי נוכחת בבית העלמין. ממרחק מצאתי את עצמי צופה בחשאי בבני משפחתי המתייחדים עם זכרו של אדם שהזיק לי עד מאוד. כשראיתי בעיני רוחי את הכומר סופד לדוד ג'ים, לחייו הארוכים ורוויי המשמעות, הרגשתי רצון לגשת אל בני משפחתי ולספר להם שוב על הפגיעה. תהיתי כיצד יכול היה האדם טוב הלב והנדיב שהכומר דיבר עליו, לפגוע בי. התחלתי לתהות גם אם לא הגזמתי בתגובתי לחוויות שעברתי ולשאול את עצמי אם לא מוטב היה אילו שמרתי על שתיקה.

התחלתי גם להאשים את עצמי במותו, כאילו שחשיפת הפגיעה גרמה באופן כלשהו למחלתו. תהיתי אם גם בני משפחתי סבורים שאני אשמה. גלים של תחושות אשם, פחד ועצב שטפו אותי, אבל בסופו של דבר התחוור לי שאני מרגישה הקלה על מותו. מעתה שוב לא יוכל לפגוע בי ובאחרים אלא רק בפלאשבקים ובסיוטי לילה.

בסופו של דבר בכיתי על האהבה שחשתי פעם כלפי הדוד ג'ים ועל ההבנה שהנוכחים בהלווייתו לעולם לא יהיו בני המשפחה התומכים שנזקקתי להם. זכרתי את הכחשותיהם, וידעתי שהם נזקקים להן כדי להדחיק את הכאב שלהם עצמם – אולי הכאב שמקורו בילדותם.

ואז ראיתי בעיני רוחי את כולם יוצאים מבית העלמין, אחרי שארונו של הדוד ג'ים נטמן באדמה. דמיינתי את עצמי יורדת אל הקבר. כשעמדתי שם תהיתי, במעין סקרנות ילדותית, אם יש חיים אחרי המוות. תהיתי אם ראה את חייו עוברים לנגד עיניו לפני שמת. האם נאלץ לחיות שוב את הפגיעה, שאני עברתי ואמשיך לעבור שוב ושוב? תהיתי אם אחרי מותו הייתה לו תובנה בנוגע לחוויה המכאיבה ביותר.

התחלתי לדבר עם הדוד ג'ים. שאלתי אותו אם יש תקווה לגבור אי פעם על הכאב והזעם שאני מרגישה. אמרתי לדוד שלי שאף על פי שהוא הכאיב לי, חוסר הנכונות של הדודה שלי להאמין לי הכאיב לא פחות. שאלתי אותו אם יום אחד אמצא את עצמי עומדת על אותה גבעה, צופה מרחוק בלוויה של עוד בן משפחה, מבקשת הזדמנות נוספת לזכות באישור ובתמיכה שנזקקתי להם עד ייאוש מדודתי ומבני משפחתי האחרים.

צעדתי בעיני רוחי והתרחקתי מבית העלמין, שקועה במחשבות על הבעות פניהם של דודתי, הורי ובני משפחה אחרים שליוו את דודי. כשהבטתי בקבר שלו הבנתי שגם אם היו מזמינים אותי ללוויה, לא הייתי מצטרפת לבני המשפחה שלי בטקס האשכבה ובקבורה. לא יכולתי לעמוד מול האנשים שפגעו בי ולא חשו כל אשמה על כך שבחרו לשתוק.

ממרחק הבטתי בקברו של דודי ונפרדתי ממנו לשלום. התחלתי לראות את האירוניה שבטקס הקבורה: שאני, הקורבן, מוקעת, בשעה שהדודה שלי והאנשים האחרים נזכרים בחיים שהתוקף לא חי מעולם ומאמצים אותם אל לבם. הרגשתי בדידות מייסרת. רציתי שיוקירו את החיים שלי – חיים מלאי בושה, אשמה וייאוש. אבל הם בחרו לאמץ אל לבם זה את זה ואת ההכחשה שאיחדה אותם.

בהמשך אותו יום, כשקראתי את דברי ההספד על דודי, הזכירו לי המילים "ייערך טקס אשכבה פרטי לנוחותם של בני המשפחה" שהשתתפתי בלוויה רק במחשבותיי. זאת הייתה דרכי להתאבל עם חלק מהאובדן הרב הכרוך בפגיעה ובנטישה שעברו עלי. רק כך יכולתי להשתתף בלוויה שלו ולהכיר במותו של אדם שאהבתי פעם, ועם זאת שנאתי, בשל הפגיעה שפגע בי.

אפילוג

למעלה משלוש שנים חלפו מאז מותו של דודי ג'ים. זמן קצר אחרי הלוויה שלו דיברתי עם בת משפחה שהייתה שם. היא אמרה לי שהקבורה דמתה למה שראיתי בעיני רוחי.

ביקרתי לאחרונה באזור המגורים שדודתי גרה בו עדיין ושדודי ובני משפחה אחרים קבורים בו. מאחר שהמשכתי לקוות שהדודה שלי לא דוחה אותי לחלוטין, טלפנתי אליה ושאלתי אם היא רוצה להיפגש אתי. היא אמרה "לא", הוסיפה שסבלה מספיק כאבי לב ושאינה מסוגלת "לעמוד" בביקור שלי. למחרת הלכתי לבית העלמין ומצאתי את הקבר של דודי. לא הבאתי פרחים. הבאתי תצלום קטן שלי  כשהייתי ילדה.

עמדתי ליד הקבר של דודי, החזקתי את התצלום קרוב אל חזי ופרצתי בבכי. אף שהשתדלתי מאוד, לא יכולתי שלא לזכור כיצד דודי ואנשים אחרים פגעו בי, כיצד בני המשפחה שהיו אמורים לאהוב אותי ולתמוך בי, נטשו אותי. לראשונה הרשיתי לעצמי להבין ברמה הרגשית שהאיש שהאמנתי בילדותי באהבתו רק ניצל את השעות שבילינו ביחד, שזכה באמוני כדי שיוכל לפגוע בי. ידעתי שבגדו בי.  הרגשתי כעס, עצב, פחד ובדידות כשנפרדתי מעוד אשליה מהילדות כאילו אהב אותי והגן עלי.

הביקור אצל קברו של הדוד ג'ים עזר לי, לראשונה מאז מותו, להשלים עם ההבנה שאין להאשים אותי על הפגיעה, ועל כך שנטשו אותי אחרי שחשפתי אותה. אני ממשיכה לחוש לפרקים יגון מצמית על כל מה שאבד לי, אך יודעת שאני מחלימה לאט.

* השם ג'ים בדוי, מסיבות אישיות.

המאמר תורגם על ידי bittersweet מתוך האתר הבא:
http://movingforward.org/v3n2-coverside.html

פרטי המאמר המקורי – Complicated Mourning: One Survivor's Journey After the Death of an Abuser  By L. Rae Baldwin

כל הזכויות על מאמר זה שמורות לאתר Moving Forward, Inc. בכפוף לאמור להלן:
,Moving Forward, Inc. hereby provides limited permission for the user of this site to reproduce
part or all of (and for such personal use only) retransmit or reprint for such user's own personal use
any document on this site as long as the copyright notice and permission notice contained in such
document or portion thereof is included in such reproduction, retransmission or reprinting. All other
reproduction, retransmission, or reprinting of all or part of any document found on this site is
expressly prohibited, unless Moving Forward, Inc. has expressly granted its prior written consent to so
.reproduce, retransmit, or reprint the material. All other rights reserved