מאמר מאת: סטייסי בייקר, פסיכולוגית קלינית, מתמחה בטיפול בשורדי התעללות למיניה. עיקר התמחותה, חינוך וטיפול בשורדים של התעללות נפשית, תורגם על ידי שנהב.

אישה בגיל העמידה נכנסה למשרדי, התיישבה ושאלה: "האם יתכן שהייתי קורבן של התעללות בילדות, אם אף פעם לא הוכיתי או הוטרדתי מינית?" עניתי לה, "כן". ושאלתי, "למה את שואלת?" היא תארה את עצמה כבחורה דכאונית וציינה שהיא לא מצליחה להרגיש טוב עם עצמה. היא אמרה שיש לה תחושה שהיא לא יודעת מי היא בעצם, או מה מטרתה בחיים. היא אמרה שהוריה היו אנשים טובים, הורים קשוחים וכל זה, אבל במלוא הכנות, אין לה שום סיבה להרגיש רע עם עצמה. "אחרי הכל", היא אמרה, "לאנשים אחרים קרו דברים הרבה יותר נוראיים". חשבתי שהיתה חייבת להיות סיבה לשאלתה הראשונה, למרות שהיא התעקשה שהיה לה חינוך מעולה.

ביקשתי ממנה לתאר לי את גישתם של הוריה כלפיה. היא אמרה שאצלם בבית ילדים היו "נראים אך לא נשמעים". היא נקראה "הילדה הטובה" של המשפחה, זו שצייתה תמיד לכל החוקים. כאשר שאלתי אותה מה קרה אם היא לא מילאה אחר החוקים, היא אמרה שהיא מעולם לא העיזה למרוד, אבל לעיתים היא ראתה את אחיה מושפלים בפומבי. לעיתים קרובות ההורים קראו להם בשמות גנאי כמו "מפגר", "טיפש", "חסר תועלת". היא אמרה שזה גרם לה לתחושות של פחד ומצוקה, למרות שהיא לא היתה זו שבצרה. כששאלתי אותה מה היא חושבת על הגישה הזו, היא הצהירה שהיא יודעת שהוריה פעלו הכי טוב שהם יכלו. היא אמרה שהוריה פשוט ניסו ללמד את הילדים "מה מותר ומה אסור" כדי שיגדלו להיות "מבוגרים ממושמעים ומצליחים". כששאלתי אותה אם היא כעסה על הצורה בה התייחסו ההורים אליה ואל אחיה, היא השיבה, "לא, לא הרשו לנו לכעוס. כעס רק גורם לדברים להיות גרועים יותר. חוץ מזה, תמיד הייתי יותר מידי רגישה לגבי המון דברים". מאופן דיבורה נראה היה לי, שבתפקיד "הילדה הטובה" היא אפילו הרגישה אשמה לבוא ולשאול את הוריה שאלות. היא דיברה בצורה מנומסת, בטון עדין, מסייגת כמעט כל דבר שהעזה לומר, ובנוסף לכך היא התעקשה להזכיר לי, מספר פעמים, את כוונותיהם הטובות של הוריה.

כשהצעתי לה בעדינות, שאולי יכול להיות מועיל עבורה, להתחיל ולבחון את עברה ואיך יכול להיות שהוא מונע ממנה להגשים את חלומותיה בהווה, היא אמרה שהיא טעתה בכך שהגיעה לכאן, והאשימה את הוריה. ומכיוון שכך היא מרגישה עצמה כפוית טובה, וחסרת נימוס. הסברתי לה שמטרת הטיפול היא להבין מה קרה כדי שהיא תוכל לקבל את עצמה כמו שהיא מקבלת אחרים. טיפול לעולם איננו נוגע לאשמה. הוא עוסק בהבנה, ריפוי וצמיחה.

דוגמא זו מתארת דרך אחת בה התעללות פסיכולוגית השפיעה לרעה על חייה של אישה. ישנם סוגים רבים של התעללות פסיכולוגית ולא פחות מכך דרכים רבות בהן יכולה ההתעללות הפסיכולוגית להשפיע על ההתפתחות הרגשית, החברתית והאינטלקטואלית של האדם. במקרה זה, למרות שהוריה התנהגו, ככל הנראה, בדרך שבה חשבו שתהיה הנכונה ביותר עבור ילדיהם, אישה זו למדה איך "להיות טובה" במחיר למידה של מי היא, מה רצונותיה, וכיצד לבטא את רגשותיה. יכול להיות, שהיא היתה מדוכאת מכיוון שהיא פחדה כל כך לקחת סיכונים ולהסתכן בלטעות. אחרי הכל, במשפחתה, לעשות טעות משמעותו לקחת את הסיכוי להיחרב ע"י השפלה וצחוק לאיד. מה שערמומי במיוחד בנוגע לצורה זו של התעללות הוא שלעיתים, לילד כקורבן ומאוחר יותר כבוגר אין מושג "מאיפה זה בא לו". אין כל זיכרונות ואין ראייה פיזית להיותו מוכה, או סובל מהטרדה מינית, בגלל שהחבלות והצלקות הינן בלתי נראות. זוהי הנפש שנפגעת.

חלק מלהיות ילד הוא לבטוח באופן טבעי בהורים או במטפלים וההנחה היא שאם המבוגר אומר, שזה לטובתו של הילד, כביכול זה באמת כך. לכן גם כמבוגרים, קורבנות של התעללות נפשית נתקלים לעיתים בקושי לבטוח בשיפוטם האישי, מאחר וחלק עיקרי מההתעללות היה לחזק בהם את התחושה שהם לא באמת יודעים מה טוב בשבילם. ילדים ומבוגרים רבים פשוט מקבלים את האשמה וחושבים שהם הבעיה ושהם משוגעים, רעים או חסרי ערך. הם מבטלים ומשנים את התגובה שלהם והרגשתם האמיתית בצורה כזו, שהיא תתאים למה שלימדו אותם לחשוב או להרגיש. לעיתים קרובות הם מסיקים שאם הם היו טובים יותר, חכמים יותר או צייתנים יותר, הוריהם היו אוהבים אותם יותר, יותר תומכים בהם, או יותר גאים בהם. למרבית הצער, דיכאון והערכה עצמית נמוכה הם תוצאות ישירות של תהליך זה. החדשות הטובות הן, שזה ניתן לטיפול. טיפול יכול להביא להקלה ותחושה חדשה של תכלית ויעוד.