מכון תודעה – כל הזכויות שמורות ©

הזכות לחופש הביטוי הינה תופעה חדשה בהיסטוריה של האנושות. עד סוף המאה ה- 18 בעולם המערבי יכלו להשתמש בה רק המלכים, האפיפיורים וקובעי סמכות אחרים. הבעת חוסר כבוד בציבור יכולה היתה לגרום למאסר ואף להוצאה להורג של הדובר/הכותב. המאבק לחופש הדיבור הינו צמוד למאבק לדמוקרטיה. אליזבת אייזנשטיין בחיבור מעניין מראה שמאז המצאת הדפוס ועד המהפכה הצרפתית, במשך 300 שנה, 800 מחברים ומוציאים לאור נעצרו בצרפת. ההתבטאות החוקתית הראשונה בנושא היתה התיקון הראשון של החוקה האמריקאית שאומץ ב- 1789: "הקונגרס לא יעביר שום חוק שיימנע את חופש הביטוי או הכתיבה". (ויש לשים לב לעובדה שתיקון זה חובר ע"י בעלי עבדים). חוקות ואמנות בינלאומיות חיזקו את הזכות לחופש הביטוי במהלך המאות הבאות.

 הזכות לחופש הביטוי גם ברמה הלאומית וגם ברמה הבינלאומית זכתה להגנה משפטית ברמה הגבוהה ביותר. אך הזכות לחופש זה כוללת גם מגבלות בנושאים הבאים:

א. הגנה על אנשים, קבוצות וערכים הכוללת הגבלה על:

1. השמצות, הוצאת דיבה וכתבי פלסתר.
2. פורנוגרפיה ותועבה.
3. תעמולת שינאה.

ב. הגנת המדינה, בטחון הציבור והלאום.

נמקד את המאמר בבדיקת סעיף א.2 (פורנוגרפיה ותועבה). אך כיוון שתועבה הינה מילה המגדירה תחום לא ברור שמתפתח ומשתנה במהלך ההיסטוריה ולפי התרבויות נתייחס במאמר הזה אך ורק למילה פורנוגרפיה ולמה שהיא מייצגת.

הגדרת הפורנוגרפיה:

 מה שמגדירים כפורנוגרפיה אינו מיניות אלא ההצגה שלה: הקומדיה שלה, הטרגדיה שלה, הפירוש שלה והאיקונוגרפיה שלה (הגדרה שמתאימה לאטימולוגיה של המילה: פורנה- זונה  גרפוס- רישום) רישום  של הזונה, שמהווה אובייקט מיני ומייצגת את המיניות.

 הקונצפט של המילה פורנוגרפיה הינו מחסן של משמעויות רבות כאשר הגבולות שלה נעים כל הזמן. המילה מהווה שק ריק שכל אחד מכניס בו מה שהוא רוצה.

 ניתן לבדוק את המונח פורנוגרפיה במספר מישורים על פי הפונקציה שהוא מבצע: להוציא מן הכלל. במישור התרבותי המונח משמש להוציא מן הכלל את היצירות שלא ייהנו מההעדפות שמהן נהנות יצירות אומנות. במישור החוקי המונח משמש להוציא מן הכלל את כל מה שאסור להראות בציבור ולפעמים גם מה שאסור לראות באופן פרטי ויש לכך גם סעיפי ענישה בחוק. בגרמניה: על פי החוק הגרמני מיצג נחשב פורנוגרפי אם הוא מתעלם מכל אספקט מלבד האספקט הביולוגי פיזיולוגי של יחסי המין. על פי המילון הגרמני דודן (Duden) פורנוגרפיה מוגדרת כמה שמתעלם מהאספקטים הפסיכולוגים, הנפשיים והיחסיים של המיניות, וכן כל מה שאינו לגיטימי במיניות: פדופיליה, גילוי עריות, זואופיליה, סנאף.

 הגדרה ממצה של פורנוגרפיה ניתן למצוא בפרוייקט של חוק בלוקסמבורג:

יש לאסור הצגות משפילות בתמונה ובמילים של בני אדם כאובייקטים מיניים, בהן אותם בני אדם נאנסים, בפות, בפה או בפי הטבעת, נחדרים ע"י בעלי חיים או ע"י עצמים בפות, בפה או בפי הטבעת. קושרים אותם, מרביצים להם, פוצעים אותם, מטילים בהם מום, חותכים אותם או שהינם קורבנות לאלימות בצורה כזו או אחרת ונראים כאילו הם נהנים מהכאב, ההשפלה או הדיכוי שלהם. פדופיליה, זואופיליה ונקרופיליה יש לאסור בכל מקרה.

 על פי פינקלקראוט וברוקנר (3) פורנוגרפיה מוגדרת כמצב לא נרטיבי של הליבידו – כלומר תמונות ללא קשר עם שום סיפור.

 להלן ההבדלים בין פורנוגרפיה וארוטיקה על פי  הוגי דעות שונים:

המחוקק האמריקני פרדריק שאואר הגדיר פורנוגרפיה כל מה שחסר משיכה אינטלקטואלית. הפורנוגרף אינו פונה לאינטלקט שלנו אלא לאברי הרביה שלנו. הוא אינו מעוניין לגרות את הפעילות האינטלקטואלית שלנו אלא רק את הפעילויות המיניות. אך אם זה המקרה אזי הפורנוגרפיה אינה מוגנת יותר ע"י הזכות לחופש הביטוי לפחות במקרה שחופש הדיבור מגן על ביטוי דעה.

לין האנט מציינת שלאחר שהסתיימה תקופת האימה במהפכה הצרפתית הפורנוגרפים נטו לראות בסיפוק המיני מטרה בפני עצמה. כלומר היצירות שלהם התרוקנו מהמסרים הפוליטיים שלהם – בעיקר ביקורת על חיי המין של אנשי הדת והפכו ליצירות שרק מעבירות גירוי מיני. על פי האנט בתקופה זו נולדה הפורנוגרפיה המודרנית, "הפורנוגרפיה שמציגה איברים או אקטים מיניים במטרה בלעדית לעורר גירוי מיני אצל הקורא או הצופה."

כאשר אוסרים פורנוגרפיה יש להזהר שלא יווצר מצב שהאיסור יגרום לפורנוגרפים לבטא גם מסרים פוליטיים נגד הממסד הדתי למשל ואז הפורנוגרפיה תקבל הגנה על סמך הזכות לחופש הביטוי.

ב- 20 השנים האחרונות הדגישו הפמיניסטיות, בעיקר מקינון ודבורקין, את המסר הבוטה שמעבירה הפורנוגרפיה לצופים, בעיקר גברים, שהוא: יחסי מין עם נשים מספקים בעיקר כאשר מפעילים אלימות או משפילים את הנשים והופכים אותן לאובייקט מיני.

כאשר בודקים מה המסר שמעבירה הפורנוגרפיה מהזוית ההומנית כלומר איזה מסר מעבירה הפורנוגרפיה לא רק לגבי הנשים אלא גם לגבי הגברים, המתבונן מהזווית ההומנית רואה כי גם המסר על הגברים הינו מעוות. הגברים מופיעים כיצורים ברוטליים, ברבריים ובעלי ביצועים לא אנושיים. בעצם המסר של הסרטים הפורנוגרפיים מסתכם בלהפוך את המיניות למשחק של כח ואלימות ולא למשחק של אהבה וכבוד.

האידאולוגיה של הפורנוגרפיה אינה רק מיזוגינית אלא גם אנטי-אנושית. על פי קטלין ברי (2) פורנוגרפיה הינה אידאולוגיה של סדיזם תרבותי. החדרה של התנהגות סדיסטית למיין סטרים של ההתנהגות המקובלת. הפורנוגרפיה מאפשרת לממש פנטזיה המאפשרת לבעל היכולת לעשות ככל העולה על דעתו לאובייקט שברשותו (עבדות מינית).

ד"ר סוזן קפס, פסיכוסומטיסטית מצרפת המתמחה במיניות האדם, שהקימה את המרכז לתכנון המשפחה ואת הפקולטה למיניות באוניברסיטת פריס מדגישה במאמריה ודבריה שכל החוקים שיעבירו המדינות השונות נגד פורנוגרפיה לא יעזרו אם לא יהיה חינוך מיני לנוער – התעמולה התרבותית העכשווית היא בעד פורנו – צריך חוקים נגד פורנו אלים, פורנו עם חיות, ילדים וסנאף אך לגבי התחום האפור החוק לא יעזור.

האם הפורנוגרפיה הינה הכלי היחיד להעברת אינפורמציה על מיניות?

 תשובה לשאלה זו תלויה בהגדרת הפורנוגרפיה. אם מגדירים שפורנוגרפיה הינה כל הצגה של מיניות אז פורנוגרפיה הינה הצורה היחידה להעביר אינפורמציה על מיניות. אם, מצד שני, מאמצים הגדרה יותר צרה של הפורנוגרפיה אז אפשר להגיד שהפורנוגרפיה אינה המקום היחיד לאינפורמציה על המין.

פינקלקראוט וברוקנר – (Le Nouveau désordre amoureux – 1977) בדקו את השאלה למי לתת את הפרס של הצנזור היותר טוב: לפוריטנים, שמדכאים את הנאות הגוף או להדוניסטים, שמשחררים רק את הגוף הגברי. הפוריטנים רוצים לצנזר את כל ההצגות המיניות בעוד שהפורנוגרפים מצנזרים את ההנאה הנשית ע"י כך שהם מציגים אותה בצורה מעוותת. הפורנוגרפים לא מאפשרים למיניות הנשית לדבר ומעוותים את המיניות הגברית.

בחברה שבה רוב הגברים מתחברתים בעזרת צפיה בפורנוגרפיה המיניות הנשית צריכה להתאים את עצמה לקריטריונים ומסגרות שמועברות ע"י הפורנוגרפיה. דוגמא: נשים שהוכרחו לבצע אקט מיני אחרי שבן-זוגן צפה בסרטי פורנו. הרעיון הוא לצנזר את הפורנוגרפיה כדי לאפשר את שחרור המיניות הנשית מהמסגרות שצרכן הפורנו רוצה לכפות עליהן. על פי הגיון זה נראה שיש צורך לצנזר פורנו כדי להלחם בצנזורה שהפורנוגרפיה כופה על הנשים.

גם על צרכן הפורנו מופעל לחץ פסיכולוגי וחברתי. על פי סוזאן סונטאג השימוש הקבוע בפורנוגרפיה מוביל את הגבר להפריד בין סקס ויחסים רגשיים. הפורנוגרפיה מקדמת את הסקס בין חלקי-גוף. סקס ללא אדם. מה שעושה הפורנוגרפיה זה לפעור אצל המשתמש תהום בין קיומו כאדם וקיומו כאישיות מינית, בעוד שבחיי יום יום אדם בריא זה אדם שאינו מאפשר לתהום שכזאת להיווצר. על פי טוני אנטרלה, פסיכיאטר איטלקי, המיניות הלא-מודעת קיימת במצבה הפרימיטיבי בצורת חלקים מופרדים זה מזה. לכן הפסיכואנליזה מדברת על ריגושים חלקיים שמחפשים את הסיפוק שלהם כל אחד לעצמו. האני חייב להפוך את המיניות הלא-מודעת, בעזרת הגרעין הרגשי של האישיות, לרגשית על מנת שתתקיים גם במציאות החיצונית. באלכימיה עדינה זו ההתמכרות לפורנוגרפיה גורמת לאבד את שיווי המשקל לטובת "העקרון של הסיפוק" לעומת "העקרון של המציאות". כיוון שמה שמראה הפורנוגרפיה אינו קשור למציאות ובוודאי אינו קשור לנשים אמיתיות אולי זה סיפוק אך זה סיפוק ללא הנאה. איך שלא מסתכלים עליה הפורנוגרפיה היא אנטי-חינוכית. היא מעכבת ואפילו הורסת את הפוטנציאל להתאהבות של הצופה. גרוע מזה, היא גורמת לצופה לרגרסיה לתוך חוסר בשלות נפשית ולקיום קשרים אינפנטילים עם אנשים אחרים. מצב שבו הוא אינו מסוגל לתעל את הריגושים המיניים שלו ליחס רגשי כדי לרתום אותם לשירות האהבה. הארכת ההתבגרות הפסיכולוגית מעבר לגיל 30 הינה תופעה נפוצה בחברה שלנו. הגבר מתחיל את חיי המין שלו בגיל יותר ויותר צעיר אך בו בזמן קשה לו להגיע לבשלות ולתחושת אחריות. פסיכולוגים אחרים מנתחים את התופעה בצורה דומה ומכנים תופעה זו כתסביך פיטר פאן. עוד בהתבגרותו חשוף הנוער לתרבות פורנוגרפית (דקונסטרוקטיבית) הורסת.

אם, על פי הפסיכולוגים, הבן, יותר מהבת, צריך לעבור טקס חניכה כדי לשבור את הקשרים עם הילדות ולחדור לעולם הבגרות, אפשר להגיד שהפורנוגרפיה יוצרת חוויה של אנטי-חניכה – חוויה טראומטית, שגורמת למתבגר לחזור למצב אינפנטילי ומעכבת את מעברו לבגרות מלאה. ברור שהפורנוגרפיה מחבלת באושר גם של הגבר וגם של האשה היות שעל פי הפורנוגרפיה האישה נהנית להיות הכלי של הפנטזיות הפרימיטיביות והאגרסיביות של הגבר. גם אם המכור לפורנוגרפיה מגלה באינטלקט שלו שהמיתוס שהוא גדל עליו הינו אשלייתי ושקרי הוא אינו יכול להשתחרר מכך ברמה הרגשית. ראוי לציין שהמיתוס של הפורנוגרפיה הינו ההיפך מכל מה שמלמדים ספרים קצת יותר רציניים על חיי הזוגיות. הפורנוגרפיה הינה נגד המיניות כי היא יוצרת בני אדם חסרי יכולת ומתוסכלים באהבה.

לסיכום ברור שהפורנוגרפיה במתכונתה העכשווית אינה מסוגלת להוות כלי להעברת אינפורמציה על מיניות.

כיצד אמורה המדינה להתמודד עם תופעת הפורנוגרפיה?

אם ברור שהפורנוגרפיה במתכונתה העכשווית אינה מסוגלת להוות כלי להעברת אינפורמציה על מיניות זה מוביל לשאלת התפקיד של המדינה. האם המדינה צריכה לאפשר את השוק החופשי ואז תעשיית הפורנוגרפיה תציף את השוק במצרכים שמצנזרים את המיניות הנשית ומעוותים את המיניות הגברית?

או האם על המדינה להפעיל צנזורה גם בתחום האפור כלומר לא רק לאסור פורנוגרפיה פדופילית, זואופילית, נקרופילית וסנאף אלא לאסור גם פורנוגרפיה עם בגירים?

בעולם אידאלי המניעה תעשה דרך חינוך מיני שוויוני לכיבוד העצמי והאחר כדי לנטרל את הביטויים הפורנוגרפיים.

על פי סוזן קפלר אי אפשר להילחם נגד תעשיית הפורנוגרפיה ע"י צנזורה אלא יש צורך להרים מסע קמפיין הסברתי וחינוכי על ההרס שיוצרת תעשיה זו. היא טוענת כי יש צורך למשוך את תשומת-הלב אל הגורל של הנשים המעורבות בתעשיית הפורנו וכן גם אל גורל הנשים שצריכות לחיות בחברה שמוצפת במצגות פורנוגרפיות. הבעיה היא לא שהשיח הפורנוגרפי הינו שיח מדוכא ע"י הפוריטנים והצנזורה, אלא שהשיח הפורנוגרפי הינו השיח העיקרי לגבי המיניות ונראה שהוא חונק את כל סוגי השיח האחרים בתחום. יהיה קשה לנטרל את ההגמוניה הזו בעיקר בגלל הרווח הכספי שהיא יוצרת. בחברה העכשווית כל הפצת רעיון תלויה ברווח שאפשר להפיק ממנו. היות ותעשיית הפורנו היא ריווחית יהיה כמעט בלתי אפשרי להפיץ במדיה רעיון שמתנגד לה. במצב זה אפשר לחשוב שהצנזורה מהווה אמצעי טוב לנטרול תעשיית הפורנו. הבעיה היא שהצנזורה מנטרלת את הטעות מבלי שלאמת יש סיכוי להתעמת איתה.

לכן נראה שעדיף לשים דגש על חינוך למיניות שוויונית. צריך שבתי הספר יפיצו שיח מנוגד לשיח הסקסיסטי של הפורנוגרפיה. אין צורך לצנזר את הפורנוגרפיה – צריך לחנך יחידים שאינם זקוקים לפורנוגרפיה משום שהצנזורה תיצור שוק שחור. למעשה הצנזורה אוסרת הפצת שיח אך אינה גורמת להיעלמותו, לחיסול השיח.

       · השאלה היא: האם השיח הפורנוגרפי הינו גם פוליטי?

עד סוף המאה השמונה-עשרה ברור שהשתמשו בשיח פורנוגרפי כשיח פוליטי כדי לתקוף את שליטים. במאה ה- 16, בימי ארטינו, הפורנוגרפיה היתה קשורה עם חתרנים פוליטיים ודתיים. פולה פינדל טוענת שפורנוגרפיה הפכה לאמצעי המועדף דרכו נהגו להתריס על המחלות של החברה. אפשר לראות את המאות ה- 17 וה- 18 כתור הזהב של הפורנוגרפיה הפוליטית. כאשר רצו לתקוף את הכנסיה כתבו רומן על מעללים מיניים של כמרים. היצירה של המרקיז דה-סאד הינה שירת הברבור של סוג זה של שיח פורנוגרפי ותוך כדי כך היא גם מהווה נקודת התחלה של שיח פורנוגרפי שמחבר אלימות מין ומוות.

בקונטקסט זה יש לציין שכל עוד השיח הפורנוגרפי לא תקף באמת את הכנסיה גם הכנסיה לא אסרה על הפצתו.

השאלה הנשאלת האם השיח הפורנוגרפי העכשווי גם הוא שיח פוליטי.

תלוי כמובן איך מגדירים ביטוי פוליטי. במידה ומניחים שהפורנוגרפיה הינה תעמולה סקסיסטית מקרבים אותה לספרה הפוליטית. במידה וזה כך אז צריך לתת לה ביטוי גם אם היא פוגעת בחלק מהאוכלוסיה. במידה והשיח הפורנוגרפי נחשב כשיח פוליטי אז אנחנו חייבים לתת לה את האפשרות להישמע כמו שאנחנו מאפשרים התבטאויות פוליטיות אחרות: ליברלים, סוציאליסטים ואחרים, וזה מבלי להתייחס לבסיס הרעיוני העני שלה ואשר במקרה זה ההנחה היא שהנשיות נשללת.

יש מדינות שאוסרות את ההפצה של רעיונות פוליטיים כמו המפלגה הנאצית למשל בגלל האופי המסוכן שלהם. אך בדרך כלל השימוש באיסורים על מנת למנוע תופעה זו או אחרת הינו חולשה של מדינות ליברליות שלא ידעו איך למנוע מהרעיונות האלו או מהתופעה הזאת למשוך ולעניין חלק מהאוכלוסיה. אם צעד זה (האיסור) לא יהיה מלווה בחשיבה מעמיקה על הסיבות שהעלו רעיונות אלו אולי יואט קצב ההתקדמות של הרעיונות שהמדינה נלחמת בהם, אך לאחר זמן תמצא עצמה מוצפת בהן שנית. אפשר להגיד שהפורנוגרפיה הינה עבור השיח הסקסיסטי מה שהסרטים, שהופקו בגרמניה בתקופת הרייך השלישי, היו עבור השיח הנאצי: אילוסטראציות של אידאולוגיה וכך בעצם ביטוי של אותה אידאולוגיה. אם זה המקרה אז הפורנוגרפיה יכולה להיחשב כשיח פוליטי ואפילו כמו אומנות פוליטית, לכן קשה לראות איך אפשר לאסור את היצירה הפורנוגרפית אם המהות של התהליך הדמוקרטי היא הזכות לחופש הביטוי. מפיקים של פורנוגרפיה יוכלו לטעון שבאמצעות היצירות שלהם הם משתתפים בשיח פוליטי וכי הם מבטאים רעיונות של היחסים שצריכים להיות בין גברים ונשים. הם יוכלו לטעון שביצירתם הם מציעים מודל מסויים של חברה, מודל שכל אחד רשאי לקבל או לדחות. במדינות דמוקרטיות חופשיות מהססים להשתמש בכלי הצנזורה כיוון שידוע עד כמה קל למדינה לנצל כלי זה לרעה. בנוסף, העובדה שמצנזרים ביטוי של רעיונות מסויימים יכולה לתת את האשליה שהבעיה נפתרה בעוד שלמעשה רק העלימו אותה. רק הכשלון של מדינת ישראל לתת חינוך מיני שוויוני לכל אזרחיה מעמיד אותנו בפני ההחלטה שיש להשתמש בכלי הצנזורה למרות שזה אינו הפתרון הרצוי.

פורנוגרפיה וחינוך מיני

על פי רישרד פולין, סוציולוג צרפתי, הפורנו משתלט על החללים שהשלטונות משאירים ריקים כאשר הם מסרבים לחנך למיניות אנושית בבתי הספר.

       · מדוע אין השלטונות מקדישים יותר אמצעים לחינוך למיניות?

מה צריך להיות חינוך למיניות?

נכון שאנו לא חיים יותר באנגליה ב- 1873 כאשר כל פיזור חומר בנושאי מין נחשב לפשע. המדינה מניחה שחינוך למיניות צריך לבוא מההורים – אך יש להניח שההורים מתביישים ופער הדורות לא עוזר.

רוב החינוך למיניות מתמקד בצדדים הטכניים:

1. חינוך לאינפורמציה ביולוגית, כלומר איך הזרע מגיע לביצית.
2. חינוך למניעה: איך להימנע מהידבקות במחלות מין, מהריונות לא רצויים, מבעיות הקשורות למיניות.
3. העלאת המודעות הציבורית בנושא הפדופיליה גרמה להתפתחות החינוך למיניות לילדים: המסר לילדים הוא שעליהם להיות מודעים לכך שהם יכולים להתנגד לכך שייגעו בהם אנשים זרים ואחרים אם אין רצונם בכך. המטרה: להגן על הילדים מפדופילים.

       · האם חינוך למיניות אינו צריך  להיות גם חינוך למוסריות מינית?

 

הבעיה שעימה יש להתמודד אינה פשוטה: ערכים ונורמות מתנגדים לתרבות הליברטינית. הכוונה בנורמות – כיבוד האישיות של השותף המיני.

המיניות אינה צריכה להצטמצם רק כמקור לסיפוק. בין התפיסה הפוריטנית (הכל אסור) לתפיסה הליברטינית (הכל מותר) יש מספיק מקום למוסריות מינית אחראית, שלוקחת בחשבון מצד אחד את העובדה שהמין הינו מקור לגיטימי לסיפוק ומצד שני את העובדה שהמיניות מכילה את האנושיות שלנו והאישיות שלנו ולכן אי אפשר למקם אותה מעל לכל איסור.

קרול (5): "חינוך מיני עדיף על צנזורה והינו ההגנה הטובה ביותר שלנו נגד זכרים צעירים שגדלים על האמונה במיתוסים של אונס או הופכים לאנסים בעצמם".

אווה קיטיי(7):

חינוך למיניות עדיף על צנזורה חוקית אך אם רוצים להעביר לצעירים את המסר שנשים לא רוצות להאנס מכניסים למשחק נורמות מסויימות וערכים מסויימים. למעשה אי אפשר להסתפק באמירה שנשים לא נהנות מאונס כאשר המסר של הסרטים הפורנוגרפיים הוא אחר. לא מדובר בבעיה פשוטה של העדפה  כיוון שזה לא רק שהאונס מגעיל נשים אלא משום שהאונס הינו פגיעה בכבוד של האישה הנאנסת. כאשר מדגישים זאת מקדמים את העקרון שהמיניות מצייתת לנורמה של כיבוד השלמות של האחר.

       · השאלה הנשאלת: האם אפשר להשתמש בפורנו כדי להעביר ביקורת עליו?

 

רוב הוגי הדעות במאמרים והספרים שבדקנו מעודדים זאת. החקר של הזהות המינית חייב להכלל בקורסים למיניות הניתנים לצעירים.

       · האם חינוך מיני מתאים יקטין את השימוש בפורנו?

 

כל עוד לא נעשו מחקרים בתחום קשה לענות על שאלה זו אלא במובן האבסטרקטי. מה שנראה בטוח הוא שחינוך מתאים למיניות ייצור משקל נגד לפורנוגרפיה המציפה את השוק. חינוך מיני מתאים כולל חינוך לכיבוד האחר וחקר הזהות המינית.

יש להדגיש כי הקהילה ההומו-לסבית בחברה הפלורליסטית חייבת להתגונן מפני חוקים נגד פורנוגרפיה. לרוב אלה הראשונים שיעלו על הבריקדות כדי למנוע חוקים אנטי-פורנו. הסיבה לכך בעיקר רצונה של הקהילה להציג בחופשיות את סגנון החיים שלהם כדי לקבל אישור חברתי לבחירתם. תפקיד המדיה במקרה זה הוא הבנליזציה של סגנון חיים מסויים. הפורנוגרפיה יכולה למלא פונקציה חשובה עבורם בקהילה. איסור כל סוגי הפורנוגרפיה יכול להביא לתוצאות שליליות עבור הקהילה שמשתמשת בפורנוגרפיה כדי לחקור את הזהות המינית שלה וכדי להדגיש את השוני המיני שלה. הזכות הלגיטימית של המיעוטים לביטוי כוללת גם יצירת פורנוגרפיה אך עדיין לא נותנת להם זכות לניצול. צריך להתייחס לפורנוגרפיה ההומוסקסואלית כמו שמתייחסים לפורנוגרפיה ההטרוסקסואלית ולמנוע אלימות, פדופיליה, זואופיליה וסנאף.

       · האם אפשר להלחם בפורנוגרפיה ע"י סנקציות כלכליות?

 

יכול להיות – כאשר מדובר בהפקות פורנוגרפיות.

איסור על צעירים מתחת לגיל 18 להשתתף בסרט פורנוגרפי. הגנה על היחיד אמורה להיות תפקיד מהותי של כל ממשלה. מכאן ברור שההגנה על היחיד מפני ניצול מיני ובעיקר מפני ניצול מיני במקומות בהם מפיקים סרטים פורנוגרפיים מאד חשובה.

למעשה אנו חיים בחברה שמאבדת את המוסריות שלה למרות שהיא סובלת מאינפלציית חוקים. בעצם הנורמות של החוקים ממלאות את החללים שהתרוקנו מהנורמות המוסריות. מה שמפריע ליחיד לבצע פעולה כלשהי הינו החוק ולא הנורמה המוסרית. אי לכך אנו עדים למצב פרדוקסאלי, שכנראה לא מפחיד אף אחד, לפיו ככל שהיחיד נהיה יותר "חופשי" הוא יותר חייב לציית לנורמות משפטיות. ככל שנותנים יותר חופש למבוגרים כך צריך להגן יותר על הילדים והמתבגרים. אך ניתן להגן על הילדים והמתבגרים רק אם תתאפשר התערבות של הממשל והפיקוח הסוציאלי בחיי הפרט. נובע מכך שככל שנותנים יותר חופש לפרט הבוגר כך יש יותר צורך בפיקוח על החברה. חברה שבה הכל מותר אינה חברה חופשית אלא חברה שמתפוררת. התפוררות החברה גוררת גם את התפוררות הפרט כאדם עצמאי. כדי להתמודד עם תופעת הפורנוגרפיה יש להחדיר למערכת החינוך חינוך למיניות אנושית ולכבוד האדם שיכלול את המושגים אחראיות – חובה מוסרית – כבוד. חברה ליברלית אפשרית רק דרך חינוך.

הזכות לחפש הביטוי היא בוודאי זכות חשובה אך אי אפשר שתהיה חסרת גבולות. זה ברור שזכות זאת מכירה בהגבלות שונות. במידה וע"י הגבלה של חופש ביטוי פורנוגרפי ערכים אחרים יישמרו אפשר להצדיק הגבלה זו. האידיאל של חברה ליברלית הינו ונשאר האידיאל של חברה של יחידים שמשתמשים באחראיות בחופש שלהם.

רבות עדיין השאלות שנשאלות ויישאלו עד שניתן יהיה להצביע על תשובה חד-משמעית אם בכלל וכיצד  יש להתמודד עם תופעת הפורנוגרפיה. מסקנה אחת די ברורה כבר עכשיו. כל עוד תציף הפורנוגרפיה העכשווית את השוק (דרך הכבלים, הלווין, האינטרנט) ותמשיך להוות עסק ריווחי ומשתלם החברה הישראלית תהיה נתונה בסכנת התפוררות ועל הממסד (הכנסת, משרד החינוך ומשרד המשפטים) לטפל בנושא זה מיידית.

ביבליוגרפיה:

 

1.       1.        Anatrella, Tony,(1988), Interminables adolescences, Le Cerf, Cujas
2.       2.        Barry,Kathleen, (1979), Female Sexual Slavery, New York University Press, New-York.
3.       3.        Bruckner,Pascal / Finkielkraut, Alain (1977), Le nouveau désordre amoureux, Seuil, Paris.
4.       4.        Campagna, Norbert (1998), La pornographie, l’éthique & le droit, Hamattan, Paris.
5.       5.        Carol, Avedon (1994), Nudes Prudes and Attitudes. Pornography and Censorship. New Clarion Press. Cheltenham
6.       6.        Guyenot,Laurent, (2000), Le livre noir de l’industrie rose , Imago, Paris.
7.       7.        Kittay Eva Feder (1989),’Pornographie und die Erotik der Herrschaft’.In: List/Studer, Suhrkamp. Frankfurt am Main.
8.       8.        Scrutom, Roger (1994), Sexual Desire, Phoenix, London.
9.       9.        Strossen, Nadine (1996), Defining Pornography, Free Speech, Sex, and the Fight for Women`s Rights, Abacus, London.