בשנת 1995, ייסד נח קורמן, עורך דין חרדי, את עמותת "בת מלך", המפעילה את המקלט היחיד בארץ שמיועד לנשים דתיות וחרדיות.

העמותה החלה להפעיל דירת מקלט, שזכתה ב2000 – להכרה רשמית של משרד העבודה והרווחה. כ100 – נשים פנו למקלט ב2002 -, ומספר דומה פנו בשנת 22 .2003 שהו במקלט בפועל ומספר כפול של נשים רצו להתקבל אך נדחו מחוסר מקום.

הן מגיעות עם ילדים רבים. לכן המקלט החרדי ערוך לקבל פחות נשים מבמקלטים אחרים (עד שבע בו זמנית, לעומת כעשר ויותר במקלטים אחרים). בשנה האחרונה, למשל, שהתה שם אם לתשעה ילדים. ברוב המקרים הילדים הבוגרים לא מגיעים עם האם, וזהו מקור לחץ עליה לחזור הביתה. חלק ניכר מהמאמץ הטיפולי מכוון לילדים. אסתר פלנט, מנהלת המקלט, מאמינה שהדבר עשוי למנוע את הפיכתם מקורבנות למתעללים בעתיד. תקופת השהייה של נשים חרדיות במקלט ארוכה יותר משל נשים אחרות, כי הן מנודות מהקהילה ולכן השיקום שלהן אטי יותר.

עשר נשים שהו ב2002 – בשתי דירות מעבר שהעמותה מספקת לנשים שעזבו את המקלט, וארבע – ב2003 -. בניגוד למקלטים אחרים, כאן מעסיקים עובדת העומדת בקשר עם עוזבות המקלט ומסייעת להן להסתדר.60% מתקציב המקלט ממומנים על ידי משרד הרווחה. למקלט החרדי הוצאות נלוות, בין השאר על כשרות למהדרין ועל החינוך הפרטי בתלמודי תורה. יתרת התקציב מגיעה מתרומות, מיעוטן מחרדים.

הניסיון של המקלט החרדי מראה שנשים חרדיות פונות למקלט אחרי שנות נישואים רבות, לעתים אחרי שחיתנו את ילדיהן הבוגרים. "הן ממתינות עם הסבל שלהן, כי המחירים שהן ישלמו אם יעזבו את הקהילה גבוהים", אומרת פלנט. רוזנפלד מעירה ש"עדיין אין נשים חרדיות שנרצחו על ידי בעליהן". ייתכן שזה מקרי. באוגוסט השנה ניסה בעל אלים להצית את אשתו בפתח המקלט החרדי ולאחר מכן התאבד בכלא.

אין כיום נתונים על היקף תופעת האלימות נגד נשים במגזר החרדי. עם זאת, פלנט מעריכה שהבעיה קיימת בממדים דומים לאלה שבחברה הכללית. לדבריה, התופעה חוצה זרמים ועדות. "עדיין לא כל הקהילות בציבור החרדי פתוחות להכיר בבעיה", היא אומרת, "ולכן יש קושי באיסוף נתונים".

הגופים המקצועיים הבודדים בשטח, כמו "המרכז לאלימות במשפחה" בארגון יד שרה בירושלים, המשרת בעיקר אוכלוסייה חרדית, או "מרכז הסיוע לנשים דתיות" בירושלים, שייסדה אשה דתית, דבי גרוס, לפני יותר מעשור, נזהרים מלפרסם נתונים על מספר הפניות אליהם. מגמה זו עלולה להתפרש כרצון לגונן על הקהילה, אולם נראה שהחשש הוא שחשיפת הנתונים תמנע שיתוף פעולה עם הקהילה החרדית, המעוניינת להצטייר כחברה ללא אלימות. מהגידול במספר אנשי הצוות במרכז ביד שרה – מעובדת סוציאלית אחת לעשרה עובדים ועובדות סוציאליים בתוך שנתיים -אפשר לפחות ללמוד על עלייה חדה בפניות לטיפול.

גם אחרי שהכריזו קבל עם ועדה על כוונתן להתגרש, יותר מ25% – מהנשים המגיעות למקלט חוזרות לבעליהן; כמחצית מהשיעור הרגיל באוכלוסיית הנשים השוהות במקלטים. "מי שעזבה את הקהילה החרדית, כבר אין לה לאן לחזור", מסבירה פלנט. כשאשה מעוניינת לחזור לבעלה, הגישה היא "ללכת עם האשה ורצונה", כדבריה. ולכן, אף שלא תמיד אנשי המקצוע מאמינים בכך, מסייעים לה בגיוס תמיכה בקרב הקהילה, ובמיוחד נעזרים ברבנים, כדי להרתיע את הבעל ולמנוע את הישנות האלימות.

מתוך נתונים שהתפרסמו במאמר "החברה החרדית מגלה את האלימות במשפחה, אבל לאט" מאת תמר רותם. (19.1.04)