by Elia Wise
* נא ראו הערה בתחתית העמוד

לילדים ששברו אותם
קשה מאוד ההחלמה…

על הכאב שלנו כמעט ולא מדברים
ואנחנו מסתירים את האמת מחברים.

ההורים שלנו אמרו לנו שהם אוהבים אותנו
אבל לא התנהגו ככה
הם שברו לנו את הלב
וגנבו לנו את ההערכה שלנו את עצמנו
עם הדברים שהם אמרו לנו.

רצינו שהם יאהבו אותנו
לא ידענו מה עשינו
שגרם להם לצעוק עלינו
ולהכות אותנו
ולקוות שבכלל לא היינו הילדים שלהם.

הם היכו אותנו, וצעקו עלינו
והאשימו אותנו בחיים שלהם,
ואז החזיקו אותנו בידיים שלהם, קרוב קרוב,
ואמרו לנו שקרים מבלבלים
על כמה שהם באמת אוהבים אותנו
אפילו שהיינו רעים
ואיך זו אשמתנו שהם היכו אותנו
אשמתנו שהצלחנו להרגיז אותם.

כשהבוקר רק התחיל
לפעמים רצינו שהוא כבר יגמר,
וכשהכאב המשיך לבוא
למדנו להעמיד פנים
שאנחנו בסדר,
ושגם הם,
ושזה היה רק עוד אחד מהימים האלה…

מחר נהיה חברים.

היינו חייבים להאמין שנהיה
כי לא היה לנו מקום אחר להיות בו.

כל יום שאנחנו העמדנו פנים
החלפנו את המציאות
בשקרים, בחלומות,
בתכנונים אלימים
מחפשים את הכבוד שלנו,
עד שהשקרים
נהיו גדולים יותר מהאמת,
ואנחנו איבדנו את עצמנו באמת, באמת.

הגוף שלנו ננטש.
בלי שום מקום בטוח להתחבא בו
למדנו לעצור,
ולא לשמוע, ולא להרגיש מה שהם עשו לו.

ניסינו שהם יאהבו אותנו
עד ששנאנו את עצמנו בפנים
ולא יכולנו לראות איזו דרך, איך לצאת מזה
וקיווינו שהם ימותו.
הפחדנו את עצמנו, שחשבנו ככה,
וגם שידענו,
שאנחנו מתנהגים בדיוק כמוהם,
ואפילו שאולי נהיה ככה גם כשנהיה גדולים.

להיות חצי הדרך למבוגר
לכוד בתוך הכאב שלהם…
לאבד כל יום מחדש את הכל
בלי אף מציל, ושהכל יחזור על עצמו כמו פזמון חוזר.

לחשוב, איך זה בכלל אפשרי
שאלוהים שכח ממני בכלל,
הילד שהיה כל כך שווה
לפני שכל הבלגאן התחיל.
לספור על האצבעות,
כמה זמן עוד נשאר,
עד שנהיים גדולים מספיק,
בשביל לעזוב את העינוי,
ולשרוד, מחוץ לבית.
ולגלות שזה עוד המון זמן,
יותר משאפשר לספור,
יותר משאפשר להחזיק מעמד.
זו המציאות שחיינו בה,
וידענו שזה לא פייר.

אנחנו שגדלנו שבורים,
איך שהוא, אנחנו מחוץ לזמן.
נלחמים לתקן את הילדות שלנו.
כשהחברים שלנו, דווקא בתקופה הכי טובה שלהם,
מוצאים אהבה,
מרוצים,
אנחנו עדיין מנסים לזכור,
מי אנחנו בכלל,
ושזה שאנחנו חיים, זה כבר המון.

חלקינו מחלימים,
חלקינו גונבים,
והרבה מאיתנו, מעבירים את הכעס הלאה.
חלק מתמכרים לסמים, ולדברים אחרים,
חלק בכלל מתחבאים מהסביבה,
וחלק דווקא מנסים להיות שייכים.
אבל כולנו מקווים
שהעבר, לא ישלוט בנו, לעוד הרבה זמן.

יש המון עבודה בלחפור, עמוק פנימה
למצוא את הילדות שקבורה,
לנסות לאהוב, את הכאב השנוא,
ולהרגיש שוב את התמימות.

יש שם איש של סליחות,
בדמותו של מלאך, עם כנפיים,
שכשנזכרים בכל האנשים,
שפגעו בנו בילדותנו,
ולימדו אותנו להמעיט בעצמנו,
שרצו שנחפש ונבין אותם – הגדולים,
ואיך שהכאב שלהם הפך לשלנו,
הוא האיש, שעוזר לנו לטפס,
על ההר, שנקרא בית.

המסע הוא לא כל כך לבד.
לפחות לא כמו שהיה, כשהיינו קטנים…
הרבה מאיתנו, חזקים מספיק עכשיו,
להתחיל לצמוח, ולגדול,
אבל בזמן שאנחנו מטפסים,
גבוה על ההר,
אנחנו צריכים כל עזרה שאנחנו יכולים לקבל,
כדי שנוכל להתמודד עם האיש המבוגר שנהיינו,
וכל מה שאנחנו לא.

אז כשאתה רואה אותנו,
מתעייפים מהטיפוס היומיומי שלנו…
כשאנחנו מוצאים טעויות,
בתוך המאמצים שלך לעזור,
מתייחסים לפגם פיצפון
כמו פשע ענקי…
כשאתה רואה אותנו ממהרים להתגונן,
מתאמצים לשלוט,
מתכננים תוכניות עם מטרות לא הגיוניות בכלל,
ממהרים ישר לתוך קונפליקט,
ונלחמים עד לסוף המר,
תזכור…
אנחנו חושבים שאם ננצח
אז זה אומר שלא נפגע יותר, לעולם.

כשאנחנו נוטשים את המחשבות שלנו,
את ההרגשות שלנו,
כדי להיות מה שאנחנו חושבים שאתה רוצה מאיתנו,
או מסתכלים על בעיות שלנו,
ורוצים להאשים אותך בהם…
כשהחיים קוראים לנו, להתחלות חדשות
ואנחנו מפחדים שהן מראש אבודות עבורנו,
תזכור…
אמון פגוע זה כמו ברך פגועה,
מאוד מאוד קשה לכופף.

בבקשה תזכור את זה,
כשאנחנו מאבדים את הכוחות שלנו.
תגיד לנו את האמת,
ותהיה חבר שלנו.

כי לילדים ששברו אותם
קשה מאוד ההחלמה.

המאמר תורגם על ידי דניאל מאתר זה:
http://www.stardrift.net/survivor/for.html

על פי בקשת מחברת השיר,Elia Wise , שימו לב לפרטים הבאים:

ניתן לקבל העתק חתום של הספר ממנו לקוח השיר
For Children Who Were Broken
באמצעות פנייה לכתובת הבאה:

Inspired Company
P.O. Box 10
Mill Valley, CA 94942

כמו כן, אנו שמחים להודיע כי ספר נוסף של Elia Wise יצא לאור –
Letter To Earth – Who We are Becoming… What We Need to Know

ספר זה זכה בפרס 

Best Transformational Book of the Year.