מאת אילנה סובול, MA, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית; פורסם ב-04/04/2013
תגובת השיתוק בזמן אירוע טראומטי (תקיפה מינית, פיזית, מלחמה, אסון טבע, תאונה או אירוע מאיים אחר) היא מהתגובות הפחות מוכרות למרבית האנשים ועם זאת, היא מופיעה בשכיחות גבוהה למדיי. חוסר ההיכרות עם ייתכנות של תגובה כזאת ועם טבעה היא בעלת השלכות קריטיות על תהליך ההחלמה שלאחר האירוע הטראומטי. מסיבה זו נכתב המאמר הזה – כדי ליידע וללמד לגבי תגובה זו. מאמר זה מיועד לאנשים שעברו דברים קשים ומפחידים בחייהם ושמכירים את התגובה הזו מניסיון אישי וגם למי שקרובים לאנשים כאלה ולוקחים חלק בתהליך ההתמודדות שלהם ומהווים את מערכת התמיכה שלהם.
גם אם חלק מהתיאורים במאמר יהיו קשים לקריאה, אני רוצה לעודד במיוחד את המתמודדים עם השלכות הטראומה שחוו שיתוק בעת התרחשותה, להמשיך ולקרוא כי הידע הזה יכול לעזור ולשחרר אתכם מתפיסות עצמיות שליליות ומוטעות.
מהי תגובת השיתוק בזמן אירוע מפחיד?
תגובת השיתוק שאדבר עליה במאמר זה מזכירה לנו שוב שבמובנים רבים אנחנו לא כל כך שונים מבעלי חיים אחרים, מפותחים פחות מאיתנו ושיש בתוך מלאי התגובות שלנו כמה תגובות זהות לחלוטין לאלו שיש ללטאה, איילה או תרנגולת ואין הדבר נאמר כדי להפחית מערך בעלי החיים או מערכנו, בני האדם, אלא דווקא להציג את חכמתה של מערכת העצבים שלנו שהביאה אותנו עד הלום במסלול שעברנו לאורך האבולוציה.
מה קורה לבעל חיים, בכלל זה אדם, כשהוא נתקל לפתע באיום על חייו? אין פנאי לחשוב או לתכנן. האיום מתקרב במהירות ויש להיערך לקראתו מיידית. במצב כזה עובר ההגה לשליטתה של מערכת העצבים שלנו שמצוידת בכמה תגובות ידועות.
מדברים (Bracha, Ralston, Matsukawa, Williams & Bracha, 2004 ) על ארבע תגובות מובחנות, המוטבעות בנו מבחינה ביולוגית שלרוב מופיעות בסדר הבא:
- קיפאון או freezing
- בריחה או fleeing
- לחימה או fighting
- שיתוק או tonic immobility
בצד שלוש הראשונות, שזכו לקיצור שלושת הFים והן היותר מוכרות, קיימת התגובה הרביעית והיא השיתוק.
בתגובת הקיפאון או הדריכות, היא הFreezing, אנחנו מפסיקים את מה שאנחנו עושים באופן רצוני אחרי שקלטנו בחושינו סימן סכנה ומבצעים סריקה של הסביבה, במטרה לזהות את מקור וסוג האיום ומתכוננים לפעולה. תגובה זו שייכת לסוג התגובות של ערנות מוגברת או עוררות יתר, שאפשר לראות אותה משתהה הרבה אחרי האירוע הטראומטי כחלק מתסמונת הדחק הפוסט טראומטית (PTSD). תגובת הדריכות בתגובה לסכנה מוכרת מאופן התנהגותם של בעלי חיים, שנעצרים פתאום אל מול אורות מכונית מתקרבת או נעמדים דום בשדה לשמע רחשים של חיית טרף האורבת בשיחים.
שתי התגובות הבאות הן בריחה או לחימה (fight or flight). כששתיהן כושלות או כשיש הערכה במיליונית השנייה שאין בהן טעם בשל פערי כוחות גדולים בין בעל החיים לאיום שמולו הוא ניצב, נכנסת לפעולה תגובת השיתוק במסגרתה מנסה לכאורה בעל החיים להעמיד פני מת. היא נכנסת לפעולה כשבעל החיים מרגיש לכוד או ברגע שנוצר מגע פיזי ישיר עם התוקף (Moskowitz, 2004). בשונה מתגובת הקיפאון או הדריכות, השיתוק (tonic immobility) הוא תגובה לא רצונית של שיתוק עמוק, זמני, של כל תנועה כמעט. חשוב להדגיש שוב שהתגובה אינה רצונית: השיתוק משתלט על הגוף ולא ניתן להפסיק אותו עד שהוא חולף מעצמו. לא רק שהוא מפסיק כמעט לחלוטין כמעט כל תנועה אלא הוא משתלט גם על יכולת הדיבור או האפשרות לצעוק ולקרוא לעזרה. משך השיתוק הוא כמה שניות עד כמה שעות, תלוי במצב ובסוג בעל החיים בו מדובר או במצב.
בעת תגובת השיתוק או tonic immobility, TI בקיצור, מתרחשות מספר תופעות פיזיולוגיות שהן כאמור בלתי נשלטות. ביניהן האטה בקצב הלב, הפחתה משמעותית של היכולת לחוש כאב או כל דבר אחר שמתרחש בגוף. שיתוק זה הוא כאמור רפלקס שאינו נלמד ושייעודו להגן עלינו (Klemm, 1977).
הנה שני סרטונים המראים תגובה זו אצל בעלי חיים:
בסרטון הבא נראה יונק בשם פוסום כשהוא נכנס ויוצא מתגובת השיתוק וכך מצליח להתחמק מהטורף שלו:
וסרטון נוסף על איילה שנמלטת מצ'יטה וצבוע גם יחד, גם במקרה זה בזכות תגובת השיתוק:
תפקידה של תגובת השיתוק
לכאורה השיתוק נראה כמו הדבר האחרון שצריך לעשות אל מול איום ועם זאת, מאחר ותגובה זו עתיקה מאוד, אנו מניחים שיש לה ערך ותועלת. אכן נראה על פי תצפיות בהתנהגות בעלי חיים בטבע שמשכלו כל הקיצים, היא קו ההגנה האחרון שנותר להם וזאת מכמה סיבות: ראשית, תגובת השיתוק היא סוג של הסוואה מכיוון שחלק מהטורפים לא תוקפים טרף שאינו נמצא בתנועה, הם מאבדים עניין בו.
אם בכל זאת הטורף תוקף, כשהטרף משותק הוא נוטה להרפות את אחיזתו מהטרף במידת מה, דבר שמגביר את סיכוי ההימלטות. יש טורפים שמאבדים עניין לחלוטין בטרף שאינו זז ועוזבים אותו לנפשו.
שנית, יש לתגובה זו אפקט של אלחוש. במידה ובעל החיים מתקרב לסוף חייו, יש בכך סוג של חסד כדי להפחית את הסבל ברגעיו האחרונים.
באשר לבני האדם ובאופן ספציפי, כשמדובר בתקיפה מינית נמצא שחלק מהאנסים נעשים אלימים באופן מיוחד כשהקורבנות נאבקים (Marshall, Laws, & Barbaree, 1990) ולכן שיתוק יכול להציל את החיים של קורבנות תקיפה מינית. ישנם מקרים שבהם השיתוק אף הביא להפסקת התקיפה כי חלק מהאנסים מאבדים עניין בקורבנות שלא זזים ולא מגיבים (Burgess & Holmstrom, 1976).
על כן אולי עדיף לכן להשהות את השיפוט העצמי ולהכיר בחכמה שבתגובה זו וביכולתה להציל חיים ולמזער נזקים.
מה מספרים ומרגישים בני אדם שחוו את תגובת השיתוק
בשונה מבעלי חיים שבהם אנו יכולים רק להתבונן מבחוץ, כשמדובר בבני אדם יש באפשרותנו לשאול אותם ישירות לגבי חוויתם. החוקרים Gallup & Suarez ערכו בשנת 1979 השוואה בין התגובה הקרויה TI או tonic immobility שנצפו בבעלי חיים לבין השיתוק שעליו דיווחו שורדי תקיפה מינית והגיעו למסקנה שמדובר באותה תופעה עצמה:
| Tonic immobility | דיווחים על שיתוק בעת אונס |
| שיתוק תנועתי עמוק | חוסר יכולת לזוז |
| רעידות דמויות פרקינסון | רעידות בגוף |
| דיכוי של התנהגויות קוליות | חוסר יכולת לקרוא לעזרה או לצעוק |
| אי אובדן הכרה | יכולת להיזכר בפרטים שהתרחשו בתקיפה |
| הפחתה בתחושות הגוף, כולל כאב | הגוף כמו במצב של הרדמה, אי רגישות לכאב |
| ירידה בטמפרטורת הגוף | תחושת קור |
| כניסה ויציאה פתאומיות ממצב השיתוק | כניסה ויציאה פתאומית מהשיתוק |
| תגובות תוקפניות עם סיום השיתוק | ניסיונות לתקוף את התוקף בעת התאוששות מהשיתוק |
אנשים שחוו תגובת שיתוק מספרים שלא היו מסוגלים להלחם, לברוח או לקרוא לעזרה. עם זאת סיפרו שהיו מודעים למה שקורה להם, כולל לחוויה שהגוף אינו מציית להם והוא כמו מנותק מהרצונות שלהם, משותק.
השיתוק זוהה בשליש עד שני שליש ממקרי התקיפה המינית (Burgess & Holmstrom, 1976; Galliano, Noble, Travis, & Puechl, 1993; Heidt, Marx, & Forsyth, 2005) ובאירועים טראומטיים אחרים, כמו תאונות ואסונות טבע.
על פי המחקר של Burgess and Holmstrom (1976) 22 מתוך 34 שורדות אונס שהשתתפו במחקר סיפרו שחוו שיתוק פיזי בשלב כלשהו במהלך התקיפה שבמסגרתו הרגישו שהגוף רעד והיה רפוי מאוד, חוסר יכולת לזוז, חלק סיפרו שהגוף הפך להיות נוקשה לחלוטין. כל אלו קרו מבלי שהתרחש אובדן הכרה, מה שאפשר לנפגעות לדווח לאחר מעשה באופן כמעט מלא על מה שהתרחש במהלך התקיפה. יש שמספרות על קור מקפיא, שכפי הנראה הסממן של ירידה בחום הגוף שאופיינית למה שקורה לבעלי חיים במצב של TI. שורדות רבות סיפרו שהיו נטולות תחושה בגוף, שלא חשו כל כאב בזמן התרחשות התקיפה. חוסר התחושה זהה להשפעה המאלחשת של TI שרואים אצל בעלי חיים.
במחקרם של Heidt ועמ' משנת 2005 נמצא שבקרב שורדות התעללות מינית בילדות, 52% סיפרו שחוו תגובת TI תוך כדי ההתעללות המינית. כמו כן התברר שהופעתה של תגובת השיתוק היתה קשורה לנזק נפשי גדול יותר בבגרותן אצל אותן שורדות.
ההשלכות הפסיכולוגיות של תגובת השיתוק (Tonic immobility)
בני אדם שעברו אירוע או אירועים טראומטיים מנסים מטבע הדברים לתת משמעות למה שעברו, להפיק לקחים, ללמוד. תגובת השיתוק, בהיותה לא מובנת ולא מוכרת, יכולה ליצור למידות שלא מסייעות בשיקום החיים והתגברות על הטראומה.
מדוע זה קורה? גם מי שעברו בעצמם את האירוע הקשה, באים לשלב של ייחוס המשמעות והבנת האירוע עם אותו ידע שמביא איתו כל אדם אחר כשהוא נתקל באירוע כזה בתקשורת או אצל מישהו אחר. אותם סטריאוטיפים על מה ש"ראוי" לעשות במצב כזה מכתיבים משמעות לאדם שנפגע כמו למי שאין לו כל מושג בנושא. מה ש"ראוי" יכול להיות מה שראינו בסרטי אימה ומתח למשל, מה ששמענו מתישהו, איפשהו.
לכן התוצאה המזיקה ביותר היא פרשנות הנפגעים עצמם לאותה תגובת שיתוק שהם חוו: אדם שזוכר שלא הצליח להתנגד בזמן שהותקף ואף לא לקרוא לעזרה או לצעוק, ייתכן וייטה לייחס חולשה לעצמו. גם אם קודם האמין שהוא אדם חזק שמסוגל להתמודד עם החיים והאתגרים שהם מזמנים לו, עתה יחווה שבר עמוק באמון שלו בעצמו וביכולותיו לא רק במצבים דומים אלא בתחומי החיים שונים נוספים שכלל לא קשורים בהתמודדות עם תוקפנות. לא קשה לדמיין איך אמונות כאלה ישפיעו על התנהלותו של אותו אדם בחיים – הזדמנויות מוחמצות, הערכה עצמית פגועה ובחירות שיעודן לספק לעצמו הגנה על חשבון צמיחה וסיפוק מחייו.
מעבר לייחוס של חולשה לעצמו, בהחלט קיימת גם אפשרות שאדם שנפגע יתחיל לייחס לעצמו רצונות שלא היו בזמן אמת, ממש כמו שלמרבה הצער, לא פעם הסביבה מייחסת לו. מאותה ציפייה שמי שלא רוצה שיעשו לו משהו, אמור להתנגד, מגיעה האשמה של הנפגעים במה שנעשה להם. ספקות עצמיים כמו "אולי רציתי את זה" יכולים להתגנב למחשבותיו של מי שנפגע ולפגוע עוד באופן בו הוא רואה את עצמו.
במסגרת הגישה הקוגניטיבית התנהגותית לתסמונת הדחק הפוסט טראומטית (PTSD) והטיפול בה, התפתחות ההפרעה מתחילה בכשל לעבד באופן מוצלח את האירוע הטראומטי ולגבש השקפה מציאותית לגביו. העיבוד הכושל מביא את האדם לפתח השקפת עולם של מסוכנות קיצונית שסובבת אותו ובה בעת לראות את עצמו כחלש וחסר יכולות להתמודד עם המסוכנות הזו (Foa, Steketee & Rothbaum, 1989).
גם לאמונות ועמדות שהיו לאדם הספציפי לפני האירוע יש תפקיד בהתגבשות התפיסות שלאחריו. למשל, לאנשים שהיו להם קודם לטראומה דעות חיוביות נוקשות על עצמן צפויה בעיה. במושג "אמונות נוקשות" הכוונה היא לאמונות שאין במסגרתן מקום לאפשרות שלעתים לא יהיה אותו אדם מסוגל להתמודד וזה עדיין בסדר ולא יביא אותו לפקפק ביכולותיו יתר על המידה. כשהאמונה החיובית נוקשה, היא אומרת "את/ה חייב/ת להצליח/לנצח/להשיג את מבוקשך תמיד". אין יוצאים מן הכלל. כשנוצרת חוויה שבה האמונה לא מתממשת, יש בעיה.
אצל אנשים עם אמונות כאלה, ההתנסות בשיתוק תוך כדי הטראומה יכולה להביא להיווצרות של PTSD בדרגת חומרה גבוהה בשל הקושי לשנות את האמונות החיוביות הנוקשות ולשלבן עם ההתנסות הטראומטית והשיתוק שהיה חלק ממנה (Friedman, Keane, Resick, 2007). הם מתקשים לעכל את העובדה שהנה התרחש מצב שבו לא התנהגו על פי מה שהאמינו על עצמם וקושי זה לעכל מונע מהם לשלב את האירוע בתוך היסטוריית החיים שלהם, בתפיסותיהם את עצמם ואת העולם. האמונות החיוביות הנוקשות מתנפצות באחת ומתחלפות באמונות הפוכות, שגם הן מן הסתם לא מציאותיות ממש כמו קודמותיהן. אם קודם האמין האדם שהוא מסוגל להתמודד בכל מצב, הרי שעתה הוא לא מאמין ביכולת שלו להתמודד כמעט עם שום קושי. לשינוי כזה באמונות תהיינה השפעות דרמטיות על סגנון החיים שיאמץ לעצמו אותו אדם אחרי האירוע הקשה: ימנע מלקחת סיכון גם כשהדבר מתבקש, ינקוט באמצעי זהירות מוגזמים שיגבילו מאוד את האפשרויות שלו בחיים וכו'.
בטיפול המטרה תהיה לספק התנסויות וחוויות למידה שממתנות את הפחד העודף ואת הציפייה הלא מציאותית לסכנות.
עקרונות אלה מסתמכים על תיאוריית העיבוד הרגשי או emotional processing theory
(Foa & Kozak, 1986; Foa & Cahill, 2001; Foa, Huppert, Cahill, & Riggs, 2006)
וכן תיאוריות קוגניטיביות העוסקות בהחלמה וטיפול בטראומה
(Ehlers & Clark, 2000; Resick & Schnicke, 1992).
בהמשך לנאמר, במחקרים שעסקו בתגובה של נשים שחוו שיתוק במהלך התקיפה המינית נמצא שהן נוטות הרבה פעמים להאשים את עצמן לאמץ גישה מזלזלת בעצמן בגלל שלא הגיבו באופן אקטיבי תוך כדי התקיפה (Meyer & Taylor, 1986). האשמה יכולה להגיע גם מהסובבים (Heidt et al., 2005)
העדר התנגדות אקטיבית במהלך התקיפה עלולה ליצור אצל חלק מהנפגעים ואצל אלו שאמורים לתמוך בהם אחריה, ספקות לגבי אי הסכמתם למעשים (Foa & Rothbaum, 1998). ספקות אלו מגיעים אל תודעת הנשים לאחר מעשה כמובן כי בזמן אמת לא היה להן ספק שאינן מעוניינות במה שקורה. לכן חשוב מאוד להדגיש שהעובדה שהנפגעת או הנפגע לא נאבקו במהלך התקיפה אין פירושה שהסכימו לה. מסר זה חשוב שיעבור גם לנפגעים עצמם וגם לסובבים אותם.
מכאן הצורך להסביר את תגובת השיתוק ולהציגה כתגובה נורמלית ושכיחה לפחד קיצוני ולא פגם באדם הספציפי שעבר את הטראומה.
ביבליוגרפיה
Abrams, M.P., Carleton, R.N., Taylor S, Asmundson, G.J. (2009). Human tonic immobility: measurement and correlates. Depress Anxiety 26(6):550-6
Burgess, A. W., & Holmstrom, L. L. (1976). Coping behavior of the rape victim. American Journal of Psychiatry, 133, 413–417.
Foa, E. B., & Rothbaum, B. O. (1998). Treating the trauma of rape: Cognitive behavioral therapy for PTSD (1-266). New York: Guilford.
Galliano, G., Noble, L. M., Travis, L. A., & Puechl, C. (1993). Victim reactions during rape/sexual assault. Journal of Interpersonal Violence, 8, 109–114.
Gallup, G. G., & Rager, D. R. (1996). Tonic immobility as a model of extreme stress of behavioral inhibition: Issues of methodology and measurement. In M. Kavaliers (Ed.), Motor activity and movement disorders (pp. 57–80). Totowa, NJ: Humana Press.
Heidt, J. M., Marx, B. P., & Forsyth, J. P. (2005). Tonic immobility and childhood sexual abuse: A preliminary report evaluating the sequela of rape-induced paralysis. Behaviour Research and Therapy, 43, 1157–1171.
Klemm, W. R. (1977). Identity of sensory and motor systems that are critical to the immobility reflex (animal hypnosis). Psychological Record, 1, 145–159.
Marshall, W. L., Laws, D. R., & Barbaree, H. E. (1990). Handbook of sexual assault: Issues, theories, and treatment of the offender. New York: Plenum Press.
Friedman, M.J., Keane, T.M. & Resick, P.A. (2007). Handbook of PTSD: science and practice. Guilford Press.
Meyer, C., & Taylor, S. (1986). Adjustment to rape. Journal of Personality and Social Psychology, 50, 1226–1334.
Moskowitz, A. K. (2004). “Scared stiff”: Catatonia as an evolutionary-based fear response. Psychological Review, 111, 984–1002.
Rosen, G.M., Frueh, C.(2010). Clinician’s guide to posttraumatic stress disorder. John Wiley & Sons.
Taylor S (2006). Clinician’s Guide to PTSD: A Cognitive – Behavioral Approach. NY: Guilford Press.
למה התגובה לאונס אצל בני אנוש מקבילה לתגובה לסכנת חיים אצל בעלי חיים?
כלומר, אם התיאור היה מכוון לאנשים שחוו סכנת חיים – זה מובן. הם היו משותקים כמו בעלי חיים כי המערכת שלהם חשה בסכנת חיים. אבל למה המערכת מרגישה סכנת חיים כשיש אונס?
כי יש הפעלת אלימות ונטילת שליטה מהפגעים על ידי הפוגעים. במצב כזה בזמן אמת אי אפשר לדעת עד לאן תגיע נטילת השליטה.
תודה. כעת זה מובן לי יותר