מתוך Child Abuse And Multiple Personality Disorder by Philip M. Coons, M.D., Department of Psychiatry. Indiana University School of Medicine. Indianapolis, IN 46223

נמצא שהסינדרום של ריבוי אישויות קשור בקיומה של התעללות פיזית ו/או מינית בילדות בשכיחות גבוהה. קורה לעתים שאנשים עם ריבוי אישויות מתעללים בילדיהם שלהם. קשה לאבחן ריבוי אישויות הן בשל טבע ההפרעה וכן בשל רתיעה של אנשי המקצוע מלתת אבחנה כזאת. הפרעת ריבוי האישויות קשה לאבחון במהלך הילדות בשל היותו של הסינדרום נסתר. אולם מכיוון שבבגרות ההפרעה נוטה להחמיר ולהעמיק, חשוב לאבחן ולטפל בהפרעה מוקדם, על מנת למנוע את המשך ההתעללות והחמרת ההפרעה וכן כדי לקצר את זמן הטיפול.

סקירה זו מתארת את ההיסטוריה, את התכונות הקליניות והטיפול בהפרעת ריבוי האישויות, בעיקר אצל ילדים, בנוסף תהיה התייחסות להסתייגות של אנשי מקצוע לעשות אבחנה להפרעה זו.

מבוא

הפרעת ריבוי אישיות מהווה תחום עניין מיוחד לקלינאים המתעניינים בהתעללות והזנחה של ילדים מכיוון שנראה שמטופלים עם הפרעת ריבוי אישויות הם כמעט תמיד בעלי היסטוריה של התעללות מינית או פיזית בילדות. כמו קורבנות אחרים של התעללות בילדות, גם אנשים עם הפרעות אישויות מרובה מתעללים לעתים בילדיהם שלהם. האבחון המוקדם של ההפרעה הוא בעל חשיבות רבה בכדי למנוע את החמרתה ואת המשך ההתעללות בדור הבא.

היסטוריה של הפרעת ריבוי האישויות

ההיסטוריה של ההפרעות הדיסוציאטיביות, בכלל זה הפרעת ריבוי האישויות, מגיעה אחורנית עד לתקופת הברית החדשה, במאה הראשונה לספירה ומתחילה בדיווח על מקרים של דיבוק, שנוטים לחשוב שהיו בעצם גילויים של ריבוי האישויות [1, 2]. דיווחים על תופעת הדיבוק המשיכו להופיע עד למאה ה-19 ועדיין שומעים עליה באזורים שונים של העולם [2, 3]. בכל אופן, בתחילת המאה ה-18, חלה ירידה במספר הדיווחים של מקרי הדיבוק ומאידך, בשנת 1791, תואר על ידי Gmelin Eberhardt המקרה הראשון של ריבוי אישויות [2]. המקרה האמריקאי הראשון, של מרי ריינולדס, תואר ב-[2] 1815. בשלהי המאה ה-19 היה שגשוג בדיווחים על מקרי האישיות המרובה [4], אך הקשר בין ריבוי האישויות להתעללות בילדות לא היה מוכר עד לפרסום הספר Sybil בשנת [5] 1973. התגברות העניין בהפרעת ריבוי האישויות היה מקביל להתגברות העניין בגילוי עריות, כשביניהן קשר הדוק. שכיחות הדיווחים על שתי התופעות עלתה מאוד מאז [6] 1970.

התיאור הקליני של ריבוי אישויות

ההגדרה של הפרעת ריבוי האישויות ב-DSM-IV:

1. קיומן של שתי אישויות נפרדות או יותר בתוך פרט אחד, שכל אחת מהן שולטת בזמן מסוים.
2. האישיות ששולטת בזמן כלשהו קובעת את ההתנהגות של הפרט.
3. כל אישיות מורכבת ושלמה, בעלת דפוסי התנהגות ומערכות יחסים חברתיות משלה.

למרבה הצער, התיאור של הפרעת ריבוי אישויות ב-DSM-III הובילה, בחלק מהמקרים, לטעויות רבות באבחון ואבחון חסר [8] שכן ריבוי אישויות מופיע שם יחד עם דיכאון ואובדנות במקום עם שינויים באישיות ושיכחה שהם הרמזים הברורים יותר לדיסוציאציה [3, 8]. אמנזיה (שיכחה) בתוך הפרעת ריבוי האישויות כוללת שיכחה של חוויות טראומטיות בעבר הרחוק וכן שיכחה של אירועים מהעבר הנוכחי שקרו כשאישיות אחרת היתה פעילה. מתח נפשי קודם הרבה פעמים לדיסוציאציה. האפיזודות האמנטיות (של שכחה / א.ס) נמשכות בין כמה דקות לכמה שעות ואף כמה ימים וכמה חודשים. האישיות המקורית לרוב אמנטית לאישויות המשניות בעוד שהאישויות המשניות יכולות להיות בעלות מודעות בדרגות שונות האחת לשנייה. לעתים אישיות משנית יכולה להיות שותפה בתודעה עם אישיות אחרת ששולטת באותו זמן ולהיות מודעת לאירועים שקורים לאישיות השולטת. בדרך כלל האישיות המקורית מתאפיינת באיפוק והסתגרות ומשוללת או דלת-רגשות [5] בעוד שהאישויות המשניות מפגינות רגשות ודחפים שאינם נגישים לרוב לאישיות הראשית, כגון כעס, דיכאון או מיניות.

ההבדלים בין האישויות יכולים להיות מאוד עדינים או מאוד בולטים ומהממים. האישויות יכולות להיות בעלות גילאים שונים, גזע, מין, העדפה מינית או הורות שונות מאלו של האישיות המקורית. לרוב האישויות בחרו להם שמות תקניים. סימפטומים פסיכופיזיולוגיים מאוד נפוצים אצל בעלי ריבוי אישויות [9] – כאבי ראש הם הנפוצים ביותר וכן קונברסיות היסטריות (תופעות גופניות בלתי נשלטות אולם חסרות סיבתיות ברמה הפיזית/ א.ס.) ואי תפקוד מיני [3, 10].

אצל הסובלים מריבוי אישיות יכולות להתרחש אפיזודות פסיכוטיות ארעיות [11]. ההלוצינציות במהלך אפיזודות כאלה הן לרוב בעלות אופי ויזואלי מורכב ומצביעים על פסיכוזה מהסוג ההיסטרי. לעתים האישויות תשמענה קולות של אישויות אחרות. הקולות הללו  לעתים הם בעלי אופי של פקודות ונראה שמגיעים מתוך הראש. אין לבלבל אותם עם הלוצינציות אודיטוריות (שמיעתיות/ א.ס.) של חולי סכיזופרניה, שמגיעות לרוב מחוץ לראש.

מתח מקדים תכופות את ההתחלפות של האישויות. המעברים יכולים להיות בלתי מורגשים כמעט אך לעתים הם דרמטיים. בסיטואציה טיפולית אפשר לזרז את ההתחלפות על ידי שמבקשים לדבר עם אישיות מסוימת או דרך שימוש בהיפנוזה. תהליך ההתחלפות אורך לרוב כמה שניות כשהמטופל עוצם את עיניו או שמבטו נראה מרוקן, כאילו הוא מצוי בטראנס.

תחילתה ההפרעה הוא בדרך כלל בילדות, אך המצב מאובחן לראשונה רק בגיל ההתבגרות במקרה הטוב או תחילת הבגרות.85%  מהמאובחנים הן נשים [11]. השכיחות הגדולה של ריבוי אישויות אצל נשים יכולה להיות מוסברת על ידי הפגיעות הגדולה יותר שלהן לגילוי עריות והתעללות מינית, שלהן קשר הדוק לריבוי אישויות. רמת הנזק של ההפרעה יכול לנוע מקל לחמור. למרות הסברה שהיתה קיימת, שהפרעת ריבוי האישויות היא נדירה, קיימות עדויות עדכניות שעל פיהן היא שכיחה יותר משנהוג היה לחשוב.[8] .

סוגים של התעללות בילדות שנחווים על ידי בעלי ריבוי אישויות

טראומה נחשבת כבר זמן רב כקריטריון הכרחי להיווצרות הפרעות דיסוציאטיביות, כולל ריבוי אישויות [12]. הסוגים השונים של הטראומות כוללים התעללות פיזית או מינית בילדות, אונס, הימצאות במצב מלחמה, אסונות טבע, תאונות, שהייה במחנה ריכוז, אובדן של אנשים אהובים, אסונות כלכליים וגירושין טראומטיים [12].

כבר ב-1896, הכיר פרויד בכך שמקרים של פיתוי בילדות המוקדמת היו אחראיים על 18 מקרים של היסטריה אצל נשים, מצב שמזוהה ביותר עם הפרעות דיסוציאטיביות (הכוונה כאן להפרעה בה מופיעים אצל המטופל תסמינים פיזיים כמו שיתוק, עיוורון וכד' שאין להם הסבר פיזיולוגי אך מבחינת המטופל הם אמיתיים ובלתי נשלטים/ א.ס.) [13]. כך היה במקרה המפורסם של דורה, המטופלת שהתלוננה שישנו מבוגר שמפתה אותה מינית ומקבל תמיכה מבני משפחה אחרים [14, 15] וכן במקרה אחר של היסטריה, זה של אנה או, שסבלה מאישיות כפולה, שבו הטראומה הראשונית היתה מותו של אביה של אנה או [16, 17].

רק אחרי הפרסום של Sybil ב-1973, היתה הכרה רחבה בעובדה שהתעללות פיזית ומינית קודמת בזמן להפרעת האישויות המרובה [5]. מאז 1973 חוקרים רבים אישרו את השכיחות הגבוהה של התעללות מינית ופיזית במטופלים על אישויות מרובה [6, 18, 19]. Putnam מדווח על 83% מקרים מתוך מאה מטופלים עם הפרעת האישיות המרובה, שהיו בעלי עבר שכלל התעללות מינית,75%  התעללות פיזית, 61% הזנחה קיצונית ונטישה ומעל 97% סיפרו על התרחשות סוג כלשהו של טראומה בחייהם המוקדמים [20]. אצל Bliss מבין 70 מטופלים שרק 32 מהם ענו על הקריטריונים המפורטים ב-DSM-III לאישיות מרובה, היו אצל 40% מהם עדויות על התעללות פיזית ואצל 60% עדויות על התעללות מינית, בקרב מטופלות ממין נקבה.

[21] Coons מדווח שכיחות של 75% של התעללות מינית,55%  של התעללות פיזית ויותר מ-85% סוג התעללות כלשהו ב-20 מטופלים [10]. סוגי ההתעללות שחווים בעלי הפרעת האישויות המרובה הם מגוונים למדיי [22]. ההתעללות המינית יכולה להיות גילוי עריות, אונס, מעשים מגונים, מעשי סדום, חיתוך של אברי המין והחדרת חפצים לתוך אבר המין. התעללות פיזית כוללת חיתוך, פציעה, הכאה, תלייה, קשירה ונעילה בתוך ארונות ומרתפים. הזנחה והתעללות מילולית גם הן נפוצות.

ההתעללות במקרים של ריבוי אישיות היא לרוב חמורה ומתמשכת ומבוצעת על ידי בני משפחה הקשורים לילד בקשרי אהבה-שנאה [10, 22, 23]. במחקר על 20 מטופלים, ההתעללות הופיעה לאורך תקופות הנעות בין שנה ל-16 שנים. רק במקרה אחד המתעלל לא היה בן משפחה. ההתעללות כללה גילוי עריות, מעשים מגונים, הכאה, הזנחה, גרימת כוויות והתעללות מילולית.

הפרעת ריבוי אישויות אצל ילדים

בין 1840 ל-1984 לא היו דיווחים על ריבוי אישויות אצל ילדים [24]. רק ב-1984 דווח Pete Despine על המקרה הראשון של ריבוי אישיות אצל ילדה בת [2] 11. מאז 1984 לפחות 7 מקרים כאלה הופיעו בספרות [24-27], כשהגילאים נעים בין 8 ל-12.

ממקרים ספורים אלה מתחילים להתבהר הסימפטומים והמאפיינים של ריבוי אישויות אצל ילדים ומתגלים כמה הבדלים משמעותיים מהפרעה זו אצל מבוגרים [25]. בריבוי אישויות של ילדים, ההבדלים בין האישויות כמעט בלתי מורגשים, מספר האישויות הוא קטן יותר – עד כה 4 בממוצע (נע בין 2-6) בעוד שאצל מבוגר ממוצע האישויות הוא 13 (נע בין 2 ל-100 ויותר).

סימפטומים של דיכאון ותלונות גופניות פחות שכיחים אצל ילדים עם ריבוי אישויות ולרוב קצרים ומצטיינים בשיפור מהיר ויציב.

אצל מבוגרים הטיפול יכול להימשך בין שנתיים לעשר שנים ואילו אצל ילדים הטיפול נמשך כמה חודשים.Kluft  מאמין שטיפול קצר כזה הוא הודות להיעדר השקעה נרקיסיסטית במובדלות [25].

Kluft ו-Putnam הפיקו רשימה של סימפטומים שמאפיינים ריבוי אישויות אצל ילדים [24]. המאפיינים העיקריים הם כדלהלן:

1. היסטוריה של התעללות מתמשכת בילדות;
2. ההבדלים בין האישויות הם מתונים, כגון ילד ביישן שהופך למדוכא, כועס, פתייני, תוקפני ו/או רגרסיבי (המפגין התנהגות השייכת לגיל מוקדם יותר/ א.ס.) בזמנים שונים;
3. אמנזיה (שיכחה) של ההתעללות ו/או אירועים אחרים מהעבר הקרוב כגון לימודים בבית ספר, התפרצויות זעם, התנהגות רגרסיבית;
4. הבדלים ניכרים ביכולות של האישויות בבית הספר, משחקים ומוסיקה;
5. מצבים דמויי טראנס;
6. שמיעת קולות;
7. פרקי זמן של דיכאון;
8. התכחשות להתנהגויות של עצמו, שבעקבותיה זוכה הילד לכינוי של שקרן;

 

התעללות בילדים המבוצעת על ידי מבוגרים עם אישיות מרובה

מעט ידוע על הורים עם הפרעת ריבוי אישויות המתעללים בילדיהם. במחקר היחיד שנעשה עד כה נמצא כי ילדים של הורים עם ריבוי אישויות נוטים יותר מקבוצת הביקורת (שבה ההורים סבלו מהפרעות פסיכיאטריות אחרות) לפתח הפרעות פסיכיאטריות.

ההבדלים בשכיחות ההתעללות בילדים לא היו מובהקים בין שתי הקבוצות.

במחקר זה התעללות התרחשה ב-2 מתוך 20 משפחות שבה היה לפחות הורה אחד עם ריבוי אישויות. במשפחה אחת, בן של אם עם ריבוי אישויות עבר הזנחה חמורה תוך שהאם נכנסת למצבים דיסוציאטיביים תכופים וכששני ההורים הם משתמשי סמים כבדים. הילד הורחק בסופו של דבר מהמשפחה. במשפחה השנייה, האב היה עם ריבוי אישויות והתעלל מינית בבנו. ההתעללות נפסקה אחרי הגירושין של הזוג אך התחדשה אחרי שהאב השיג חזקה משותפת עם האם בשל אי יכולתה להשתלט על בנה המתבגר.

רוב ההורים בעלי ריבוי האישויות השתדלו להיות הורים מאוד טובים כדי להבטיח שהילד שלהם לא יסבול התעללות כמו שהם סבלו.

במקרה מדווח אחר, ילדה בת 18 חודשים עברה התעללות פיזית על ידי אביה החורג שהיה בעל אישיות מרובה [29]. ההתעללות נפסקה אחרי גירושי ההורים אחרי מקרה של התעללות פיזית שהותירה את הילדה במצב של תרדמת זמנית ודימום הרשתית.

טיפול במקרים של הורים בעלי ריבוי אישויות המתעללים בילדיהם צריך להיות כמו טיפול בכל מקרה של התעללות בילדים. ההתעללות צריכה להיות מדווחת לשירות למען הילד המתאים ואת הילד יש להרחיק מהבית אם יש צורך בכך. ברור שההורה עם ריבוי האישויות צריך להיות בטיפול תוך השמת דגש מיוחד על עזרה לאישיות המתעללת ומעבר לכך הטיפול יתנהל בהתאם למאפיינים של כל מקרה ומקרה [30, 31].

הסתייגות של אנשי מקצוע לאבחן ריבוי אישויות

כמו במקרה של התעללות בילדים, במיוחד גילוי עריות, גם במקרה של ריבוי אישויות, יש רתיעה של אנשי מקצוע מלאבחן את ההפרעה. הרתיעה נובעת קרוב לוודאי ממספר גורמים, בכלל זה הקושי להבחין בסימפטומים, הפחד של המטופלים לחשוף מידע טיפולי חשוב, בורות של איש המקצוע עצמו באשר להפרעות דיסוציאטיביות והקושי של קלינאים להאמין שגילוי עריות אכן מתרחש ושאינו פרי הפנטזיה של המטופל.

אם המטופל בעל ריבוי האישויות מפגין דיכאון ואובדנות וההבדל בין האישויות לא מורגש בקלות, יש נטייה לפספס את הדיאגנוזה. ההבדלים בין האישויות יכולים להיות מוסברים על ידי המטפל כשינויים במצב הרוח. במקרים אחרים, אנשים עם ריבוי אישויות יכולים לעבור דרך תקופות ארוכות של דיסוציאציה ואז האבחנה מתפספסת כי "חלון ההזדמנות לאבחן" לא היה קיים בעת הבדיקה הקלינית [8].

בנוסף להבדלים הדקים בין האישויות, רוב האנשים עם הפרעה זו מסתירים במודע מידע חיוני בעל משמעות טיפולית כגון אובדן זיכרון, הלוצינציות ודבר קיומן של האישויות האחרות כדי להימנע מלקבל תווית של "משוגע". אחרים מסתירים מידע זה מתוך חוסר אמון במטפלים. יש מטופלים שאין להם מודעות לסימפטומים שלהם, למשל, הם יכולים להיות לגמרי לא מודעים לקיומן של אישויות
אחרות ומחשיבים את אובדן הזמן או עיוותים בתפיסת הזמן שלהם, שמלווים אותם זמן כה רב, כמשהו נורמלי.

בורות של אנשי מקצוע ביחס לריבוי אישויות יכולה להיות בשל מספר גורמים. כיוון שריבוי אישויות נחשבת להפרעה נדירה, קלינאים רבים סברו שלא יתקלו בה בקליניקה שלהם. הנחה שגויה זו גרמה למטפלים לא להחשיב את האפשרות של ריבוי אישויות בעת מתן אבחנה למטופל. כמו כן, ריבוי אישויות לא הופיע כהפרעה רשמית עד לפרסומו של DSM-III ב-1980. לבסוף, עד לפני עשר שנים,
כתבי עת פסיכיאטרים רבים סירבו לפרסם מאמרים על אישיות מרובה כיוון שההפרעה נחשבה לנדירה או לא קיימת כלל ומכיוון שכך לא משהו שעשוי לעניין את קוראיהם.

הרתיעה של מטפלים להאמין כי גילוי עריות אמנם התרחש אצל המטופלים שלהם היתה האספקט המטריד ביותר בהקשר של כל האבחנה של ריבוי אישויות. במקרים רבים הניחו כי גילוי העריות הוא פרי דמיון או שקר גס של המטופל. מנהג זה של חוסר אמון הופיע למרות דוגמאות שבהן התעללות מינית הוכחה בצורה חד משמעית תוך הצלבה של מספר מקורות מידע [5, 32].

כמה מחברים [33 – 35] כתבו על בעיה זו של חוסר אמון של מטפלים ושייכו את התגובה הזו להעברה נגדית (counter transference) (מדובר במצב בו המטפל מגיב תגובה אישית כלפי דברים שעולים תוך כדי הטיפול, שאינה בהכרח מעידה על מציאות אמיתית בעולמו של המטופל אלא כולה שייכת לעולמו הפנימי של המטפל/ א.ס.) כלפי המטופל שעבר טראומה [34].

אין ספק שהתכחשותו של פרויד לתיאורית הפיתוי המוקדמת שלו היתה גורם מעכב בהבנת גילוי העריות [36] (פרויד שגילה מפי רבות מהמטופלות שלו כי עברו התעללות מינית בילדות, יצא עם הגילוי אל החברה הוינאית הויקטוריאנית והוחרם. אחרי שנתיים של שתיקה חזר בו והכריז כי למעשה היו "הזיכרונות" של המטופלות פנטזיות והדברים לא התרחשו באמת. בזכות זה בוטל החרם נגדו והוא חזר לחוגים החברתיים והמקצועיים הישנים שלו./ א.ס.).

Benedek הצביע על כך שתגובת ההעברה הנגדית להתעללות הטראומטית של המטופל כללה חרדה קיצונית כלפי דברי המטופל אודות ההתעללות וכתוצאה מכך הימנעות מהנושא, קשר שתיקה מוסכם בנוגע להתעללות וכן האשמת הקורבן בהתעללות [34].

Goodwin הציע שהספקנות של המטפל לגבי ההתעללות עוזרת למטפל להאמין כי המטופלת ומשפחתה אינם כה חולים כפי שזה נדמה ולכן המציאות הבלתי נוחה של ההכרח לדווח על ההתעללות ולהופיע בבית משפט אינה הכרחית [35]. הוא הציע גם שהעדר האמון מגן על המטפל מהזעם האדיר שמובע על ידי הקורבן ומשפחתה במידה ויש עימות סביב ההתעללות.

טיפול בהפרעת ריבוי האישויות

קיימות מספר סקירות מעולות אודות הפרעת ריבוי האישויות [6, 37-40], על כן סוגי הטיפול יובאו כאן בתמצות. דגש מיוחד יושם על טיפול בריבוי אישויות אצל ילדים. בשלב המוקדם של הטיפול, אמון הוא נושא בעל חשיבות עליונה. ייתכן ויהיה קשה מאוד לרכוש אמון, עקב היסטוריה של התייחסות לקויה של מטפלים וכן בשל טעויות קודמות באבחנה וחוסר אמון בעבר. ברגע שהמטופל מרגיש מובן ושמאמינים לו, הוא הופך להיות שותף נאמן ומעוניין בתהליך הטיפולי.

אצל מבוגרים, האבחון ושיתוף המטופל באבחון הוא חלק חשוב של תחילת הטיפול. את תהליך השיתוף של המטופל יש לעשות בעדינות רבה ובזמן הנכון, כדי למנוע מהמטופל להימלט מטיפול בשל בהלה מהשלכות הדיסוציאציה. צעד זה אינו הכרחי במקרה של ילדים, בגלל העדר יכולת ההפשטה שלהם וכן בשל העדר השקעה נרקיסיסטית במופרדות על ידי האישויות השונות.

המשימה השלישית בשלב הראשוני של הטיפול היא לבסס תקשורת עם אישויות אחרות כדי ללמוד את שמותיהן, מקורותיהן, תפקודיהן, בעיותיהן והיחס שלהן לאישויות האחרות. במקרה של אישויות מסוכנות לעצמן או לאחרים, יש לנסח הסכמים כדי למנוע התנהגות מסוכנת.

השלב ההתחלתי של הטיפול יכול להופיע במהירות או רק אחרי כמה חודשים, תלוי במידת האמון שיש. השלב האמצעי של הטיפול מתמשך מאוד ויכול לקחת שנים.

בשלב האמצעי של הטיפול מוגשת עזרה לאישיות המקורית ולאישויות האחרות בהתאם לבעיות של כל אחת מהן. את האישיות המקורית יש ללמד איך להתמודד עם הרגשות והדחפים המנותקים כעת של כעס, דיכאון ומיניות. יש לחקור את החוויות הטראומטיות ולעבד אותן עם כל אחת מהאישויות. בתהליך זה יכול להיעשות שימוש טוב בחלומות, פנטזיות והלוצינציות. את המחסומים האמנטיים יש לשבור במהלך השלב האמצעי, באמצעות שימוש בקלטות אודיו, וידאו, רישום ביומן, היפנוזה ומשוב ישיר מהמטפל ומערכות יחסים משמעותיות. יש לעודד התקשרות בין האישויות במהלך שלב טיפול זה.

השלב הסופי של הטיפול כולל התמזגות או אינטגרציה של האישויות. למרות שהיפנוזה יכולה לזרז תהליך זה, היא אינה הכרחית. הטיפול אינו מסתיים באינטגרציה, בכל אופן, כיוון שהמטופל המאוחד חייב עתה לתרגל וליצור מחדש את ההגנות האינטרא-פסיכיות שלו ומנגנוני ההתמודדות, שאחרת קיימת סכנה רצינית של דיסוציאציה מחודשת.

ההעברות של המטופל, במיוחד התלותיות, העוינות או הפתיינות כלפי המטפל, יכולות להעמיד את סבלנותו של המטפל במבחן קשה. באופן דומה, יש להשגיח היטב על רגשותיו של המטפל במסגרת ההעברה הנגדית, שיכולים לכלול משיכת יתר למטופל, השקעת יתר, אינטלקטואליזציה, התכנסות, העדר אמון, מבוכה, כעס או תשישות. ייתכן ויידרש אשפוז כדי להגן על המטופל מפני דחפי הרס עצמי, לטפל באפיזודות פסיכוטיות או השגחה במקרה שמטופל שפסק מלתפקד ולדאוג לצרכים הבסיסיים של עצמו.
תרופות פסיכוטרופיות (שמשפיעות על מצב הרוח/ א.ס) אינן מסוגלות לטפל בפסיכופתולוגיה הבסיסית של ריבוי אישויות. תרופות אנטי פסיכוטיות יכולות להיות שימושיות לזמן קצר שבו קיימת פסיכוזה. נוגדי דיכאון יכולים לעזור במקרה של ההפרעות הנלוות במצב הרוח. יש להימנע משימוש בתרופות הרגעה קלות אלא לזמן קצר כדי להפחית את רמת החרדה הגבוהה שהמטופל עלול לחוות בשל הנטייה המשמעותית של המטופלים להתמכר לתרופות אלו.

שימוש יתר באלכוהול וסמים באים לעתים קרובות להקל ולהימנע מרגשות וזיכרונות כואבים.

טיפול בילדים עם הפרעת ריבוי אישויות נמשך זמן קצר משמעותית מטיפול במבוגר. בטיפול כזה Kluft ,Fagan, McMahon השתמשו בתרפיה במשחק, היפנותרפיה ואבראקציה (עירור מכוון בחדר הטיפולים של עיסוק ושיחה בנושא הטראומה/ א.ס.).

כדי להביא לידי אינטגרציה,[25, 26] Kluft  שם דגש מיוחד על התערבות במשפחה של הילד ועירוב ברשויות, הן כדי למנוע המשך ההתעללות והן כדי לשנות דפוסי אינטראקציה פתולוגיים בתוך המשפחה.

מסקנות

הסינדרום הפסיכיאטרי של ריבוי אישויות קשור לשכיחות גבוהה במיוחד של התעללות פיזית ו/או מינית במהלך הילדות. ההתעללות לרוב היא חמורה, מתמשכת ומבוצעת על ידי בני משפחה. קשה לאבחן ריבוי אישויות בשל הקושי להבחין בסימפטומים המייצגים, הפחד של המטופל מלהיות מתויג כמשוגע וכן בשל האמונה השגויה של מטפלים כי ריבוי אישויות היא הפרעה נדירה. בהווה, ההפרעה מאובחנת לרוב אצל מבוגרים בשנות העשרים המאוחרות ותחילת שנות השלושים. אבחון של ריבוי אישויות אצל ילדים קשה אף יותר בגלל שהסימפטומים אינם מורגשים כמעט והקלות שבה מבלבלים בינם לבין דמיון.

למרות שאנשים עם ריבוי אישויות אינם מתעללים בדרך כלל בילדיהם, שכיחות ההפרעות הפסיכיאטריות אצל ילדים אלה היא גבוהה. קל הרבה יותר לטפל בריבוי אישויות אם מאבחנים אותה בילדות או אצל מתבגרים. לכן, כדי למנוע את ההחמרה של ההפרעה וכדי להפחית את הנזק לילדים שיוולדו לבעלי ההפרעה, מתבקש שמטפלים יעשו הכרות עם הפרעת ריבוי האישויות, יהיו מסוגלים לאבחן את ההפרעה מוקדם ככל שניתן ולהבטיח שהפרט בעל ההפרעה יקבל טיפול יעיל.

ביבליוגרפיה

1. OESTERREICH, T.C. Possession and Exorcism. Causeway Books. New York (1974).

2. ELLENBERGER. H. E The Discovery of the Unconscious. Basic Books. New York {1970).

3. COONS. P.M. The differential diagnosis of multiple personality: A comprehensive review. Psychiatric' Clinics of North America 7:51-67 (1984).

4. TAYLOR, W.S. and MARTIN. M. E Multiple personality. Journal of Abnormal and Social Psychology 39:281-300 ( 1944].

5. SCHREIBER. E R. Sybil. Regnery. Chicago (1973).

6. GREAVES, G.B. Multiple personality 165 years after Mary Reynolds. Journal of Nervous and Mental Disease 168:577-596 (1980).

7. AMERICAN PSYCHIATRIC ASSOCIATION. Diagnostic' and Statistical Manual of Mental Disorders, (3rd ed.). Amencan Psychiatric Association. Washington. DC (1980).

8. KLUFT. R.P. Making the diagnosis of multiple personality (MPD). Directions in Psychiatr*.' 5:1-11 (1985).

9. BLISS, E.C. Multiple personalities: A report of 14 cases with implications for schizophrenia. Archives of General Psychiatry 257:1388-1397 (1980).

10. COONS. P.M. Psychosexual disturbances in multiple personality: Characteristics. etiology and treatment. Journal of Clinical Psychiatry. (In press). 1. COONS. P.M. Multiple personality: Diagnostic considerations. Journal of Clinical Psychiatry.' 41: 1980).

11. COONS.P.M. Multiple personality: Diagnostic consideration. Journal of Clinical Psychiatry 41:330-336 (1980).

12. PUTNAM. F W. Dissociation as a response to extreme trauma. In: Childhood Antecedents of Multiple Personality, R.P. Kluft (Ed.). pp. 65-97. American Psychiatric Association. Washington. DC (1985).

13. FREUD. S. The etiology of hysteria. In: The Standard Edition of the Complete Psychological Works. (Vol.3). T. Strachey (Ed.). Hogarth Press. London (1962).

14. FREUD. S. Dora: An Analysis of a Case of Hysteria. C. Rieff(Ed.). Collier Books. New York (1983).

15. GOODWIN. J. Post-traumatic symptoms in incest victims. In: Post-Trattmatic Stress Disorder in Children. S. Eth and R.S. Pynoos (Eds.). pp. 157-168. American Psychiatric Association. Washington. DC (1985).

16. BREUER. J. and FREUD. S. Slitdies in Hysteria. J. Strachey [Ed.). Basic Books. New York (1983).

17. JONES. E. The Life and Work of.Sigmund Freud. (Vol. 1). New York. Basic Books (1953).

18 .BOOR. M. The multiple personality epidemic: Additional cases and inferences regarding diagnosis. etiology and treatment. Journal of Nervous and Mental Disease 170:302-304 [1982).

19. SALTMAN, V. and SOLOMON. R.S. Incest and multiple personality. Psychological Reports 50:1127-1141 (1982).

20. PUTNAM. E W.. POST. R.M., GUROFF. J., SILBERMAN. M.D. and BARBAN. L. IOO cases of multiPleDC (1983).Personality disorder. New Research Abstract #77. American Psychiatric Association. Washington.

21. BLISS. E.L. A symptom profile of patients with multiple personalities including MMPI results. Journal of Nervous and Mental Disease 172:197-202 (1984).

22. WILBUR. C.B. Multiple personality and child abuse. Psychiatric Clinics of North America 7:3-8 {1984).

23. BRAUN. B.G. and SACHS. R.G. The development of multiple personality disorder: Predisposing. precipitating. and perpetuating factors. In: Childhood Antecedents of Multiple Personality, R.P. Kluft [Ed.). pp.38-64.

24 .KLUFT. R.P. Multiple personality in childhood. Psychiatric Clinics of North America 7:121-134 (1984).

25. KLUFT. R.P. Childhood multiple personality disorder: Predictors. clinical findings. and treatment results. In: Childhood Antecedents of Multiple Personality. R.P. Kluft (Ed.). pp. 168-196.

26. FAGAN. J. and MCMAHON. P.P. Incipient multiple personality in children. Journal of Nervozts and Mental Disease 172:26-36 (1984).

27. WEISS. M., SUTTOI'*/. p.J. and UTECHT. A.J. Multiple personality in a 10-year-old girl. Journal of the American Academy, of Child Psychiatry 24:495-501 (1985).

28. COONS. P.M. The children of parents with multiple personality disorder. In: Childhood Antecedents of Multiple Personality Disorder. R.P. Kluft (Ed.). pp. 152-165.

29. BROWN. G.W. Multiple personality disorder as perpetrator of child abuse. Child Abuse & Neglec! 7: 123- 126 (1983).

30. KLUFT. R.P.. BRAUN. B.G. and SACHS. R. Multiple personality. intrafamilial abuse. and family psychiatry. International Journal of Family Psychiatry 5:283-301 (1985).

31. ELLIOTr. D. State intervention and childhood multiple personality disorder. Journal of Psychiatry and the Law 10:441-456 (1982).

32. BOWMAN. E.E., BLIX. S.. and COONS. P.M. Multiple personality in adolescence: Relationship to inc:estual experiences. Journal of the American Ac'ademe), of Child Psychiatry. 24:109-114 (1985).

33. SUMMIT.).The reluctant discovery of incest. In: Women's Sexual Experience. M. Kirkpatrick (Ed.). pp. 127.150. plenum.R. TheNewreluctantyork. (1982).

34. BENEDEK' E.P. The silent scream: Counter transference reactions to victims. American Journal of Social Psychiatry 4:49-52 (1984).

35. GOODWIN. J. Credibility problems in multiple personality patients and abused children. In: Childhood Antecedents of Multiple Personali!y. R.P. Kluft (Ed.). pp. 2-19.

36. FREUD. S. The Complete Introductory Lectures of Psychoanalysis. Norton. New York (1968).

37. KLUFT. R.P. The treatment of multiple personality disorder (MPD): Current concepts. Directions in Psy chiatry 5:3-9 (1985).

38. BOWERS. M.D.. BRECHER-MARER. S.. NEWTON. B.W.. PIOTROWSKI. Z.. SPYER. T.C. TAYLOR. W.S. and WATKINS.G. Therapy of multiple personality. International Journal of Clinical and Experimental Hypnosis 19:57.65 J.( 1971 ).

39. (1978).ALLISON. R. A rational psychotherapy plan for multiple personality. Svensk Tidskrift for Hypnos 3:9-16

40. WILBUR. E.B. Treatment of multiple personality. Psychiatric Annals 14:27-33 (1984).

 

המאמר תורגם על ידי אילנה מאתר זה:
http://wchat.on.ca/web/asarc/mpd.html