מבוסס על Education Matters: Denial in Dissociation by Diane W. Hawkins, M.A.

"…כשאין עוד צורך בהכחשה, כך גם בדיסוציאציה"

מה שהיה פעם תוספת מטרידה לדיאגנוזה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID), הכחשה, נחשבת היום לדבק שמחזיק את הדיסוציאציה במקומה. המציאות היא ש-DID לא היתה קיימת ללא הצורך של הנפש בהכחשה. במלים אחרות, כשאין עוד צורך
בהכחשה, אין גם צורך בדיסוציאציה.

המקור של DID הוא מצב שבו טראומה חמורה וחוזרת בילדות מייצרת קונפליקטים בלתי נסבלים בנפש הצעירה, תחת לחץ עצום. הנפש פותרת אותם על ידי התפצלות לכמה ישויות נפרדות. הדבר מאפשר לחלק מהאדם להכיל את האירוע הבלתי נסבל כך שחלקים אחרים יוכלו לחיות כאילו הוא לא אירע מעולם.

קונפליקטים בלתי נסבלים מופיעים כאשר מאוימות אמונות יסוד, הקשורות בסוגיות כמו הישרדות, ביטחון, תפקוד, זהות, מוסר, מחויבויות דתיות או כל סוגיה אחרת שנתפסת כמו משהו שלא ניתן להתפשר לגביו.

לדוגמא, מרבית הילדים הצעירים, בשל הפגיעות הרבה שלהם, מאמינים שלא יוכלו לשרוד ללא ההורה או המטפל שיגן עליהם. לכן אם אבא תוקף את הילדים, הדבר יוצר קונפליקט בלתי נסבל בין האמונות של הילד שעוסקות במה שנחוץ לשם הישרדות. הילד פותר את הקונפליקט על ידי יצירת פיצול דיסוציאטיבי בנפשו, שמאפשר לו או לה "לא לדעת" על האירוע וכך להמשיך להאמין שהוא או היא עדיין יש להם ההורה שמגן עליהם – האמצעי להישרדות.

אותו סוג של קונפליקט בלתי נסבל נוצר כאשר אדם עומד מול צורך מוחלט לתפקד בעודו מוצף על ידי ההשפעות של הטראומה או אדם שמחויב לסטנדרטים מוסריים גבוהים ונאלץ להשתתף במעשים שלא ייעשו. דיסוציאציה מספקת אמצעים שבעזרתם חלק מהאדם יכול להיות מופרד מהידע אודות הטראומה וכך – מסוגל לתפקד באופן נורמלי ולשמר את הזהות המוסרית שלו.

מתעללים שמבינים את מנגנון הדיסוציאציה יכולים ליצור במכוון קונפליקטים כאלה אצל הקורבנות שלהם בכל פעם שהתוכנית שלהם זקוקה לעוד חלק מפוצל או לסודיות קיצונית. הם יכולים לעשות זאת בקלות על ידי חשיפת הקורבנות שלהם לטראומה שנראית כמשהו שלא ניתן לשרוד אותו או שמעוררת רגשות בלתי נסבלים, כמו אימת מוות, בושה, השפלה או אשמה בלתי נסבלת או על ידי כפיית השתתפות בפעילויות שמתנגשות באופן חמור עם האמונות המוסריות והדתיות של הקורבן.

כל אחד מהמצבים האלה ייצור צורך עז להכחיש את עצם התרחשותו של האירוע, דבר שייצור באופן בלתי נמנע את הקיר הדיסוציאטיבי שבו חושקים המתעללים. הם די משוכנעים שהאדם ישקיע מאמצים רבים בניסיונות לא להוריד את הקיר שכן  המשמעות של הדבר תהיה להתעמת עם מציאות ורגשות בלתי נסבלים.

כאשר תפקיד המפתח אותו משחקת ההכחשה הן במקור והן בשימור הדיסוציאציה זוכה להכרה, הדבר יוצר תפנית חדה במיקוד הטיפולי. אין זה מספיק לעבד את הזיכרונות הטראומטיים עם החלקים שחווים אותם. במקום זה, הצורך בחומות הדיסוציאטיביות בין נשיאת הטראומה ושימור ההכחשה צריכים להיות מטופלים כדי שהחלמה ממשית תתרחש. הדבר מחייב זיהוי ופתרון של הקונפליקטים הבלתי נסבלים שלכאורה מחייבים את קיומם של אותן חומות. זה עלול להיות תהליך מכאיב מאוד אך הוא יעביר את מוקד הטיפול לסוגיות האמיתיות שמשמרות את הדיסוציאציה.

וויתור על הכחשה מתרחש כתהליך אצל השורד ועובר דרך שלבים הדרגתיים. בהתחלה, במקרים רבים, עצם הרעיון בדבר קיומם של כמה אישויות – מוכחש. כאשר המציאות של קיום החלקים המפוצלים מתקבלת לבסוף, הממשות של חלק או כל הטראומה עדיין מוכחש. ייתכן והתעללות מידי מתעלל אחד מתקבלת אבל לא על ידי האחר או שהזיכרונות של ההתעללות מתקבלים אך לא אלה שמעורב בהם משהו של עבודת השטן.

לבסוף, הממשות של טראומה בשלמותה יכולה להתרחש, אבל השיוך שלה לעצמו יכול להיות עדיין רחוק. במלים אחרות, האישיות הראשית שנושאת את ההכחשה מקבלת שהדברים הקשים התרחשו אבל רוצה להמשיך להישאר מופרדת מהם. רק כאשר אותה אישיות מוכנה להזדהות באופן אישי עם אותם אירועים וההשלכות שלהם – יכולות החומות הדיסוציאטיביות להעלם.

מאחר והדבר דורש שינוי משמעותי אצל האישיות הראשית/המארח ופחות בחלקים הנושאים את הטראומה, המיקוד הטיפולי דרוש הרבה יותר על אותן אישויות מאשר היה מקובל לחשוב בעבר. איכשהו, סף הסובלנות שלהן צריך לעלות ברמה פסיכולוגית עמוקה. מה שנחשב פעם כבלתי מתקבל על הדעת לחלוטין צריך להיות משהו שאפשר לאמץ ולנכס לעצמך.

שינוי הפרספקטיבה הזו ידרוש לזהות, לאתגר ולתקן הרבה אמונות שגויות. משמעות הדבר תהיה גם לבוא פנים אל פנים עם רגשות איומים וסוגיות זהות עמוקות. האמת היא שכדי להפוך לשלם דרושה מוטיבציה אדירה, חוזק של האני ואומץ מצד השורד.

המאמר תורגם על ידי אילנה מהאתר הבא:
http://www.suite101.com/article.cfm/ritual_abuse/93014