כל יום מביא משהו אחר, חיים שלא מאורגנים במספרים בעולם שמאורגן במספרים. הכל מובן לאחור, אחרי ההודאה (באשמה?) בפני עצמי, יש קרקע והיא תהום. יש תהום והיא חושך חסר מלים טובל בנוזלי גוף ובריחות. התמונות מהבהבות לרגע וכבות. הן מורכבות ממבט של ילדה קטנה, אז, שם, מזמן, שזורות ברווחים שבין המלים של אימא שלי. היית ילדה מתוקה ושמחה. לא מתוקה ולא שמחה, ילדה. ילדה שמעולם לא הרגישה ילדה, ילדה שמעולם לא הייתה לה זכות להיות ילדה. משהו אחר, מלוכלך, שעיר וזנותי ליווה את תחושותיה, איזו זרות ושוני, שלא הבינה את פשרם. אסור היה לומר דבר. האם לא יכלה לשאת ערעור של הסיפור שסיפרה לעצמה על עצמה.