הרבה פעמים הרגשתי איך זה שיש בך המון פחד. אמרתי פעם ש"נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים"…

רק ציפור? ציפור מוזנחת.

מוזנחת כמו לקחו פינצטה ומרטו לה את הנוצות אחת אחת. זה היה כואב מאד. מלוכלכת ורועדת מקור, מבוהלת עד פלצות, שורדת.

זוקפת שמיעתה לקולות רחוקים של ציד. תוך מעופה לנקיקי הסלע, ושם, סוף סוף כשמצאה מסתור, היכה מאחוריה קולו של נחש מפלצתי, מוכן להתקפה הגונה, חושף שיני ארס ענקיות. היא נסה כל עוד רוחה בה, ושוב, כמקדם, אין לה מנחם, ואין לאן ללכת. נעה ונדה אנה ואנה. מתחתיה תהום נשיה וחיצי הציידים. אין ימין ואין שמאל. מעליה? רק מעליה הביטו שמי אינסוף. משרטטים שלמות, טוב בלתי נגמר, אהבה, מנוח.

תמיד, ידעה הציפור, צריך לברוח. אסור שיראו אותה. לא היה לה פנאי לבקש עזרה, לזעוק, לחלוק.
אף אחד לעולם לא יבין לליבה. לעיתים במסעות נדודיה במדבר, היתה חורטת שמה בציפורנים קטנות על סלעי הענק האדומים, אבל זכרון, לא היה לה. בלילות היתה יורדת לנקיקים, מתבוננת באור הירח למימיו של גב בודד, מביטה בדמותה הנשקפת.

היא לא יכלה להביט.

הרי היא כזו קטנה, מסכנה ומכוערת, והטוב נעדר ממנה.

היא היתה צופה בירח הגדול הזורח במעגל צדק עצום. הרי הוא כל כך גדול, מה לו להביט ביצור שפל כמוני..

סיפרו לה שהוא מאיר בתוך החושך, סיפרו לה שהוא פונה גם לשחורים שכאלה. סיפרו לה שאורו חודר ללבבות הפצועים ביותר, סיפרו לה שהוא מקבל את כולם באהבה. ככה. ללא תנאים. ואז …

היא הסתכלה אל השמים. שוב. והורידה פניה והביטה אל המים. שוב.

היא לא האמינה. דמעות קטנות נטפו לתוך המים השקטים.

היא לא יכלה להאמין שיש מישהו שבאמת אוהב אותה.

היא לא יכלה להאמין שבאמת אכפת לו ממנה. היא הרי לא ראויה. אפילו לקיום. סתם מטרד מכוער וקטנטן. היו לה חלומות, והיא רצתה בכל מאודה להגשים. להוביל, לחיות.  אבל מי שמע את קולה? היה אכפת לה מהנמלים הקטנות והיא הילכה בעדינות אין קץ לבל תדרוך עליהם. בצל כנפיה חסו תולעים, חרקים קטנטנים,היא ליטפה באהבה את אזובי הדרך ונודעה אפילו בקרב האבנים.

כל הקטנים, הבזויים והחלשים הכירוה. היא דאגה לשלומם ורצתה שיהיה להם טוב. היא נשבעה לעצמה באחת הבריחות ההזויות מפני נוגש, שלעולם לא תריע לחלשים ממנה. "מי כמוני מבינה מצוקתם" אמרה לעצמה, אדאג להם, אשמח אותם, ארומם את רוחם. "אוהב את מי שאין לו אוהב".

וכך הקימה וטיפחה בשממה גן עדן קטן ומאולתר.

ועבר הזמן. הרבה זמן. הציפור הקטנה גדלה. כנפיה התחדשו, פניה לא היו לה עוד. השכחה והצלקות כוסו בנוצות יפות חלקות ובוהקות, אבל נשארו בעינם. המעוף נעשה אחר. הגביה הציפור הקטנה עוף  ונסעה למקום אחר.

היא שכחה לרגע מי היא, מאיפה באה, למה כל כך עמוק כאבה לעתים..

ורק לפעמים בנסיעותיה הארוכות החולפות מעל המדבר האדיר, הרגישה ששכחה משהו, מן קול קורא לה לבוא אליו… אבל כך סתם, תמיד ברחה מלהישאר לבד בליל ירח מלא בין נקיקי הנצח אדירי הישימון.

אבל עכשיו… בעזרה גדולה שלך אדוני המלך,

מתוך ייסורים של אהבה

מתוך זיכוך מטורף

מתוך כאב שלא מרפה,

מתוך עומק העומק שבליבה

הציפור הזו חגה מעל המדבר,

ורוצה לחזור.

היא רוצה לחזור ללילות האור החשוכים האלה,

לקור, למחנק, לתופת,

ולהכניס אותך שם עמוק בעצמותיה. בעצמותה.

היא רוצה לחזור ולהיות ציפור קטנה,

כמו פעם,

אבל עכשיו לזכור ולהכניס אותך שם, הרופא המהולל,

לכאב, לבהלה, לקטנות, לשפלות שלה.

היא רוצה להיות אמיצה,

היא רוצה להגשים,

היא רוצה לאהוב ולהיות אהובה,

היא רוצה לשמוח באמת,

היא רוצה לחיות.

התפתח לה את שערך ?

 

"בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג בית המקדש ומשמיע לישראל ואומר :

'ענווים ענווים הגיע זמן גאולתכם ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח עליכם' "