מאת: עדיאוף

יום השואה היום,
שנת 2015

המיון הפסיכיאטרי מתמלא בלא מעט קשישים שבאים לקבל עזרה כדי לשרוד את הנורא מכל עבורם – 
יום השואה.

עבורי היום הזה נתפס עד היום כיום השתתפות בצער האנושות ושנאת חינם, אך מהיום הבנתי למה עבורם היום הזה הוא יום אסון.

הרי הם לא שוכחים את הזועות שעברו בכל יום שקשה ומעייף ובלתי ניתן להכלה לעיתים הם רק זקוקים לשקט, אבל שקט מבפנים שיוכל להשקיט את הזיכרונות. אך ביום הזה הם נאלצים לשבת ולעבור מראות שהסביבה מזכירה להם לא לשכוח.

הזיכרונות ביום הזה הם לא רק בפנים יותר אלא גם מכל עבר.

אני נפגעת תקיפה מינית מתמשכת ואני חייבת לציין שאם היה יום בו מישהו היה מאלץ אותי לראות את המראות בפרטי פרטים בכל מראה אפשרית – טלויזיה, רדיו, טקסים – הייתי בטח מאבדת את הדעת.

ותבינו, זה לא שאני חושבת שלא צריך לציין ולהראות לדוריי דורות, ברור שחייבים, זאת בכלל לא שאלה.

אסור לנו לשכוח.

אבל כל מה שבא לי לומר עכשיו לכל קשיש/ה גיבור/ה בעולם הזה זה –

"תכףמ זה יעבור… תכף יגידו אור"

עדיאוף