ב"ה

אני אודה יה בת מלך בת 53, פונה אליכם, לכל הנפגעים, בזעקה ובחרדת קודש נרגשת: בבקשה התעוררו, אל תלכו רחוק עם החיים כמוני לגיל השלישי, אם בכלל, עם הסוד הנורא ….

אנא תהיו מודעים לעצמכם ולחיים שלכם, אל תאבדו תקווה ואל תרימו ידיים. היו חזקים ואמיצים לנצח כל דבר בחיים.

במכתב עדות מצמרר המצורף שכתבתי אני מתארת את ייסורי איוב המיותרים שעברתי עד שהגעתי עד היום.

בבקשה, אני רואה עצמי כשליחה אליכם. קחו דוגמה חיובית ממני ועשו את מה שאני כל כך רציתי אבל לא העזתי לעשות בימי ילדותי ונעוריי. בבקשה אל תחכו ותבזבזו כל כך הרבה שנים.

אנא מכם אל תלכו בלי לספר, לשתף, לזעוק לצדק, לחרות ולחופש ולחיים. נכון, הדרך עולה, יורדת ומפותלת, אבל חשוב שתזכרו תמיד – כל השערים נפתחים ומתחברים אל אותה הדרך, הדרך אל עצמך.

האמינו וקיראו, הנה אני כבר באמצע הדרך עם אמונה גדולה ורצון לאמת ובשילוב טיפול פרטני, קבוצתי, חשיבה חיובית, דיקור סיני, סביבה תומכת ואוהבת – הכל אפשרי…

בחרתי בטוב ובראתי דור חדש. ניצחתי את כוחות הרשע והאופל. בחרתי בחיים בחרתי בדרך שמאירה לי את הדרך לחיים טובים ושמחים יותר.

תזכרו, יש לנו גוף ונשמה טהורים ותמיד תמיד עשינו כמיטב יכולתנו, אין דבר העומד בפני הרצון.

אני נושאת תפילה שהמסר שלי יועיל , "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו", "ואהבת לרעך כמוך". זכרו היטב – "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

חשוב לי מאוד לציין: אני ברוך השם אמא לשלושה ילדים. בעת כתיבת מכתב העדות הילדים שלי עדיין לא היו שותפים לסוד. בשיתוף וסיוע מקצועי לשמחתי, היום הם יודעים, מחבקים, תומכים ואוהבים.

חיזקו ואימצו, שלכם בידידות אצילה, טהורת הנפש ובת מלך אודה יה.

 

 

 

זהירות – טריגר!

 

 

סיוון תשע"ד
יוני 2014

 

תודה לבורא עולם שהשאיר אותך עדיין בחיים בשבילי בכדי שאתחזק ואוכל לעמוד ולומר את כל האמת מולך ואם צריך גם מול כל העולם. אני מקווה שאתה עדיין צלול ויכול לקרוא את הווידוי את האמת שאתה מנסה להסתיר. מקווה שיקריאו לך מילה במילה את כל מה שאכתוב. אמרת שאני משקרת – אז הנה, לפני שיהיה מאוחר מידי אני חייבת לסגור איתך חשבונות, בן בליעל, שטן שכמוך. אני לא יודעת מי ילך קודם – אתה או אני אז לפני שיהיה מאוחר בחיים האלה אני חייבת את האמת לפני הקדוש ברוך הוא ולעצמי.

בשיחת הטלפון האחרונה שהייתה לי איתך לפני כחמש שנים ניסיתי להתעמת איתך על מה שעוללת לגופי ולנשמתי ומה אתה ענית לי? "מה, את עדיין זוכרת? זה היה כבר מזמן, את לא מתביישת? מי יאמין לך, את עוד מעט סבתא".

אז אני עדיין רחוקה מלהיות סבתא, שטן נחש צפע ערמומי, פני תם מסכן. מי היה מאמין שמאחורי הפרצוף המכוער שלך מסתתרת מפלצת שבמשך שנים על גבי שנים טימאה את גופי ונשמתי. אני מאחלת לך שתישרף בשבעת מדורי גיהנום כמו שאני נשרפת שעה-שעה, יום ושנה מרגשי האשמה שלא הייתי מספיק חזקה להסגיר אותך למשטרה, שתירקב בכלא כמו שמגיע לך. שלא הייתי מספיק חזקה לברוח מכם, מקן הצרעות שטיטא אותי מתחת לשטיח.

הנשמה שלי נשרפת מהמראות, מהתמונות. שפל נפש, בן אלף אלפים, מתי התחלת עם כל הזוועה הזאת? בת כמה הייתי – חצי שנה? שנה? אז לצערך ולצערי אני עדיין זוכרת, זוכרת הכל טוב טוב, איך עוד כשהייתי תינוקת דחפת לתוכי אצבעות לראות עד היכן אפשר להכניס אותו. זוכרת איך לילה לילה היית בא לאנוס אותי ולדאוג לא לחדור יותר מידי עמוק לתוכי, בכדי שאשר בתולה שיהיה לך כיסוי. זוכרת איך היית ממלא אותי במשחות בשביל לא להשאיר עקבות. זוכרת איך היית דואג לגמור בחוץ בתוך שקית עיתון שהיית מכין בכדי שלא ישארו עקבות. זוכרת איך דאגת שאסתובב בבית רק עם תחתונים וכותנות. זוכרת איך כשגדלתי, למרות שנזהרת, נתת לי לבלוע גלולות וגזרת לי את שערות הערווה. זוכרת איך גזרת את המכנסיים כשניסיתי להתנגד. זוכרת גם כשהייתי במחזור לא הרפת ממני. זוכרת איך כשהייתי בת 15, שכבת עם שתינו באותה מיטה. זוכרת איך נשמתי פרחה לה למעלה והייתי קופאת כמו מתה כל לילה מחדש. זוכרת את כל הפעמים שהייתי עומדת מעל ראשה, מנסה להעיר אותה, אבל הקול שלי לא היה יוצא. הייתי נעמדת קפואה, שומעת את הנחירות שלה. זוכרת איך הייתי חוזרת בוכה בכי חרישי למיטה על שאין מי שישמע ויראה את הזוועות שמתחוללות בבית בתוכי, בגופי. זוכרת את ידיי הקוף והגוף השעיר והמגעיל שלך. זיכרונות שרודפים וירדפו אותי עד יומי האחרון, בן בליעל, שטן שתישרף חיים. זוכרת איך מנעת ממני ללמוד, לקנות ספרים ובגדים. זוכרת איך דאגת להכניס את ר. למוסדות ולשלוח אותו לסבתא במורשה בכדי שאף אחד לא יפריע בזוועות שלך. זוכרת איך הזהרת אותי תמיד לשמור את הסוד ולא לגלות לאף אחד. במה השקת את כולם שכולם ישנו כמו בולי עץ ולא שמעו את כל מה שמתרחש לילה לילה, בן בליעל שכמוך. זוכרת איך לפני הצבא אנסת אותי באכזריות וקראת לי בוגדת כשהבנת שגופי עבר גם לידיים אחרות.

אז הנה אני כאן, סוף סוף חופשיה, לוחמת אמיצה וחזקה ומספרת סוף סוף לפני בורא עולם ובפניי כולם, פושע שכמוך, שאומר שאני משקרת. בוא עכשיו ניבדק במכונת אמת, זבל שכמוך ונראה מי דובר אמת. אם אני משקרת, למה ישבת בחיבוק ידיים ולא תבעת אותי על הוצאת דיבה, הא? סדיסט, מפלצת, באיזה קור רוח ביצעת את זממך? באיזה חישובים ותחבולות השתמשת?

איך אפשר לשכוח שגם אחרי שהתחתנתי לא הפסקת לנסות ולהציק לי והצעת לי כספים, צורר ארור שכמוך. גם כשהייתי אחרי לידה עם תינוק ראשון, לא התייאשת, ניסית להיכנס לחדר ולהציץ. זוכרת איך גירשתי אותך, שתלך לאלף הרוחות, מוג לב ורע שכמוך.

אז היום אני שואלת את עצמי – במה חטאתי, מה היה פשעי שנולדתי בת עם חור בין הרגליים? מה כבר הייתי בגילגול הקודם שהגיע לי להיוולד ישירות לידיים של סוטה כמוך שבמשך שנים על גבי שנים טימא את גופי בזוהמת נחש ארסי? אני גם שואלת את עצמי, מה עזר לי כשניסיתי לברוח ולגלות גם אז וגם היום. אף אחד לא הושיט לי את היד לנסות ולעזור לי ולהוציא מהתופת. איפה היא הייתה, שתפסה אותך על חם מספר פעמים תמיד אמרה לי "לאן נלך? מי יאכיל אותנו?" ואותי היא לא ראתה ממטר. העדיפה להשאיר אותי קורבן שבויה בידיך.

חבל שלא זכיתי באמא ובמשפחה כמו גיסתך שהעיפה את אחיך לכל הרוחות והאמינה לבנות שלה ומחקה אותו מכל קשר עם הילדים, שפתחו להם חיים חדשים.

לאיזו משפחה מקוללת ומזוהמת נולדתי? בורא עולם, למה ואיפה היו כולם כשזעקתי וביקשתי עזרה? איפה הרופאים ששלחו אותי חזרה הביתה אחרי ניסיונות ההתאבדות? איפה היועצות מביה"ס היסודי, מהתיכון? איך הצלחת להערים על כולם ולהשאיר אותי שבויה שלך?

איפה הייתה ר. כשברחתי אליה וספרתי לה? במקום לעזור ולשמור עליי, שלחה אותי חזרה לקבל מכות רצח והשפלה מר. ומכם. איפה ד. שנפטר כבר, איפה א. שברוב צביעותה וחוצפתה טענה כשהייתי נערה שאני לא נראית כמי שעברה התעללות וסובלת? לא ידעתי שאני צריכה לכתוב על המצח שלי "אבא שלי אונס אותי".

איפה ל. מ., ס. ש., איפה ל. שעוד כשהייתי תינוקת הייתה מקלחת אותי ושמה לב וטענה בפנייה שהאיבר שלי אדום ומלא הפרשות ולא עשתה כלום? איפה ר. ול., עובדת סוציאלית פקידת סעד שעוזרת לנערות במצוקה, איך היא לא עזרה לי לצאת מהתופת? נכון שניתקו אתכם את הקשר לאחר ניסיון ההתאבדות שלי אבל זה לא היה מספיק. יכלה לשלוח אותי לקבלת טיפול מתאים, לכוון אותי, הרי היא למדה בדיוק איך לעזור לנערות במצבים כמו שלי.

איפה ע. שהיה כביכול האוזן הקשבת שלי, ששיתפתי אותו במשך שנים במצוקות שלי? אני בטוחה שלא סיפר לאף אחד על כך. מה הוא חשב לעצמו, שאני משועממת בחיים? שסתם בא לי להעליל בסיפורים?

איפה נ. שגידלתי אותו במשך שנים? הוא הגיע איתה לבית החולים כשניסיתי להתאבד בשנות התשעים. אף פעם הוא לא שאל את עצמו מה קורה? מה קרה? איפה צ. וב. שצחקקו וריכלו מאחורי גבי בגלל זהב וכסף במקום לנסות ולעזור? הסתכלתם עליי כלא שפויה, כעל אשמה. עשיתם ממני אומללה במקום לנסות להאמין, להעניק ולהגן עליי מפניך בן שטן שכמוך.

במקום זה אני נתתי ונתתי לך ולהם. הייתי כביכול צריכה לפצות אתכם על הבושה, על הכבשה השחורה שגדלה אצלכם בבית. כולם קיפלו את הזנב, כל אחד דאג לתחת שלו, שלא ידעו שלא יישמעו.

איפה בעלי שגם אחרי 32 שנים ביחד איתי הוא עדיין לא יודע איך להכיל אותי ושאף פעם לא נימצא שם באמת בשבילי. למרות שהוא העד המרכזי באמת של החיים שלי, הוא לא איפשר ולא נתן לי לבוא ולהתעמת איתך פנים מול פנים. לא עמד איתן מול כל המשפחה. היום הוא טוען שהיה ילד ולא ידע לאן הוא מכניס את עצמו. במקום להרחיק אותי מכם ולקבל עזרה ותמיכה מקצועית, עשה הכל בכדי שההצגה תמשך, שאף אחד לא יידע, שהילדים יגדלו כביכול נורמאלי ועוד טרח מאוד ונתן לך כבוד של ראיס סעודי. גם הוא לא ראה אותי ממטר. כזאת קטנה, בודדה וחלשה מול כול העולם.

הוא וכולם לא יבינו ולא יידעו לעולם מה באמת גרמת לנשמה הזכה שלי, איך פצעת את נפשי שעד היום מדממת, איך רצחת אותי בעודי בחיים, איך דיכאת אצלי כל רגש.

אני זוכרת איך ברחתי לצבא, שם הפכתי כמעט לזונה ומסוממת. לא היה לי כל ערך לגוף ולחיים, הייתי לך כחפץ. זוכרת איך הכרתי את ש. ואחרי שלושה חודשים רציתי להתחתן ולברוח מכם. גם הפעם ניסיתי להתאבד לפני החתונה.

ד. אח שלה לקח אותי אליו ובהתעמתות שלי איתך בפניו, בפני ר. ובעלי. סוף סוף הודית שאנסת אותי פעם אחת ואמרת להם – "למה לעשות סיפור מפעם אחת?" יה אלוהים, הלוואי וזה היה רק פעם אחת. וגם הפעם, במקום לעזור – מה שעניין את כולם זה להיפטר ממני, לחתן אותי, להמשיך ולטאטא אותי בלי עזרה, בלי תמיכה בלי הדרכה.

לא רציתי להתחתן, לא רציתי לחיות, פחדתי מהלא נודע – איך אהיה אמא כשאין בי רגשות, כשהכול דחוק ומנותק? קיבלתי כעונש משמיים את פטירת הבן שהיום היה צריך להיות בן 27 ואז שוב אני כבר אמא לשני ילדים. ניסיתי בפעם המי יודע כמה שוב להתאבד. חשבתי שאני לא ראויה להם, שעדיף לילדים שלי שיחיו בלעדיי.

גרמת לי להרגיש רעה טמאה, שאין לה זכות לחיים, לשמחה, לקבלה, לרגשות. מנעת ממני להיות ילדה, נערה. ישר נולדתי להיות שפחת המין שלך, שתספק את צרכייך יום יום. איך אוכל כך לגדל ילדים? בניסיון ההתאבדות הזה היא באה עם נ. לבית החולים. במקום לתמוך בי, היא שוב כמו אז התקפלה וכך ניתקתי את הקשר אתכם למספר שנים.

בזמן הזה ניסו לטפל בי בשיחות נפש. התראיינתי לרדיו ובתיה מלמד כתבה עליי בעיתון לאישה את "חווה בגוב העריות". ר. ול. באו לבקר פה ושם וקראו את הכתבה. אז הנה לך עוד הוכחה – סתם כך לא מפרסמים כתבות ומראיינים ברדיו. לצערך ולשמחתי גם הדודות זיהו את קולי ואת הכתבה. היו קצת בקשר, התקפלו ונעלמו. מכל תחנות הטלוויזיה רצו לעשות עליי כתבות אבל ש. בכה בדמעות שאמשיך להסתיר את הסוד.

במשך הזמן הזה למדתי אנרגיות חיוביות, חזרתי בתשובה ופה הגיע הבלבול באמונה של כיבוד הורים. אז עוד לא ידעתי שיש היתר כתוב ומפורש מהתורה שהורים רשעים כמוכם אין לכבד. אין לכם סליחה וכפרה. חזרתי לחייכם כאילו כלום לא קרה. ע. התחתן, נ. התחתן. המשכתי להיות קורבן, המשכתי לצפות ולקוות שאולי יקרה איזה נס ותהיה לי הכרה, תהיה לי אהבת הורים ומשפחה אמיתית אבל לצערי זה לא קרה.

אתה בטח שואל את עצמך – איך ולמה עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים התעוררתי מהקיפאון? אז הנה התשובה: יומיים לפני שהיא נפטרה, ניסיתי לדבר איתה, לפני מותה, על היותנו קורבנות ועל כל מה שהיה וקרה באמת. הרי היא בעצמה תפסה אותך על חם כמה פעמים וכנראה העדיפה לשכוח ששכבת עם שתינו, שטן בן שטן. בשיחה הזאת היא ניפצה לי את כל הבועה, את כל הציפייה להכרה, לתמיכה, לאהבה. העירה אותי מהקיפאון – איזו ברית רשעים הייתה בינכם, שהמשיכה עד יומה האחרון להגן עלייך? מה אתה יודע עליה, שניסתה להסתיר ובכך מכרה אותי בשבילך בחצי גרוש? ועוד ובשיא חוצפתה ביקשה שאטפל בך, שאתה אדם טוב.

אוי לי אלי אלי, אוי לי, אוי לי, איזה מפלצת אדם אתה. ירחם השם, באיזו מהירות ובאיזה מוות היא נלקחה אני מודה לה על שיחה זו כי במותה ציוותה לי את החיים. אני בטוחה שהייתי עדיין חיה מתה בתוך הבועה, בתוך הניתוק שהייתי בו אם היא לא הייתה נלקחת ועוזבת את החיים. מאז לכתה כבר עברו כמעט שמונה שנים.

אני מרגישה כמו בת 130 שנה למרות שאני עוד מעט בת 53 מי היה מאמין שאשרוד ואגיע לגיל הזה. תכלס, אני מרגישה כמו אותה חווה בת 8 שנעמדה מעל מיטתה בניסיון להעיר אותה. גם היום היא לא לידי, היא לא כאן בשבילי, אבל היום הקול שלי יוצא, נשמע, מדבר, מספר. כבר לא פוחד, כבר לא קופא. אני שומעת את עצמי, אני שומעת את הצעקות הבוקעות לי מהלב.

מה חשבת לעצמך, בן בלייעל, שועל ערמומי שכמוך, שתלך כך סתם עם הסוד האפל לקבר? לא ולא שטן בן שטן, שלא תטעה לרגע: אני שונאת אותך ורשע כמוך מותר לי לקלל.

הפעם אני שומעת את קולי החזק צועק למרומים יימח שמך ויאבד זכרך תישרף בשבעה מדורי גיהנום. תעשה עליי קריעה, שלא אתה ואף אחד אחר יישב עליי שבעה. תוציא אותי מהירושה, מהצוואה שלך. שום כסף, יהלומים וזהב ושום הון שבעולם לא יחזיר לי ויכפר עבור השנים האבודות שלקחת מחיי. השם יגמול לך כפי שמגיע לך. השם כבר התחיל וגמל לך בסרטן בדיוק באיבר ובמקום שבו ביצעת את פשעייך ועוד יגמול לך בעולם הבא.

שלא תעז לייצור איתי או עם ש. קשר. הוא עוד מחכה, חושב שמגיע לו פיצוי על כול שנות הסבל איתי. אני מוותרת על הכל, לא רוצה שום זכר ממך. לא מוג לב שכמוך, אני לא השתגעתי ברוך השם. למרות הכל אני עדיין שורדת את המסע יום יום, שעה שעה. יש לי ילדה לגדל, אני לא אפקיר אותה כמו שאני הופקרתי. נכון, אני פצועת נפש, מטופלת כבר שנים, אבל בגבורה ללא כדורים. חיה את הכאב והזיכרון האמיתי, הצורב ישירות ללב.

ונכון, יש עוד דרך ארוכה לפניי, אבל אני כבר כמה שנים מוקפת סוף סוף באנשים שמאמינים בי ותומכים בי, רואים בי נס ופלא מופלא – איך, למרות שאני כמעט יחידה מבין המון מקרים וסיפורים כואבים, שנולדה מתינוקות לחיי התעללות מינית, מצליחה כנגד הטבע להחזיק את עצמה ולהקים משפחה.

שתדע לך, אני רשומה כבר שנים במשרדים הציבוריים כמי שעברה התעללות מינית במשך עשרות שנים. מילה אחת שלך לא במקום ואתה תשב בפנים. על מקרה כמו שלי אין חוק התיישנות. כבר הציעו לי מספר פעמים להגיש נגדך תביעה פלילית ואזרחית. עכשיו זה כבר לא שווה, כשאתה גם ככה רגל וחצי מהקבר. הייתי צריכה להכניס אותך לכלא כבר לפני 45 שנה, שתירקב שם עד סוף חייך. כסף אני לא רוצה מאדם מקולל שכמוך אז למזלך לא תשמע יותר ממני לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. מבחינתי אתה כבר מחוק מזמן. שלא יודיעו לי כלום עלייך. יש לי את הדרכים שלי לדעת מתי תלך לעולמך ואז בדרכי שלי אשב עלייך שבעה. מה לעשות שזאת ההלכה, לשבת שבעה גם על רשע ובן שטן כמוך, אבל זו תהיה שבעה פרטית שלי ובדרך שלי.

אני לא יודעת באיזה שקרים מילאת את האחיינים. תמשיך אתה וכולכם עם ההצגה, עם הקיפאון וההדחקה. לצערי, על פי נתונים וסקרים רוב המשפחות מגיבות כמוכם – מעדיפים להאשים את הקורבן ולהתנתק. אני מרוצה מהניתוק. אני רק מקווה שפגעת רק בי ולא נגעת באחד מהנכדים שלך. לצערך אני עדיין חיה ונושמת, שפויה ומודעת לכל מילה ומילה אמיתית שנחצבה בסלע, מילים שיוצאות לי מהלב, מהאמת האמיתית שלי. את זה אף אחד לא יכול לקחת ממני, גם אם תגיד עוד מיליוני פעמים שהכל שקר. אז לא – הכל קרה, הכל אמיתי.

הלוואי ויום אחד כבר אתעורר מחלום הבלהות הזה למציאות אחרת. לא אתה ולא עוד אלף רשעים כמוך שווים את החיים שלי. מזוהמת הנחש נולדו לי ניצוצות של אור, שנותנים לי את הערך להמשך החיים, שאף אחד לא יעז להפריע לי. השם נתן והשם ייקח אותי כשיגיע זמני. אני מתפללת שאדע ימים של רוגע ושמחה וסוף סוף אסלח לעצמי. אני לא אשמה בשום דבר. עשיתי תמיד כמיטב יכולתי, השם יתנקם וישלם לך כגמולך, בן בלייעל, בן שטן.

קיבלתי הדרכה מרבנים והם ביקשו ממני למרות הכל לזקוף דבר אחד לזכותך, רשע שכמוך. אז בדבר אחד אני מודה – על שטרחת ודאגת שיהיה לך כיסוי ובכך אתה השארת אותי בתולה ומישהו אחר עשה זאת במקומך ובזכות זה מזוהמת הנחש נולדו לי ניצוצות מוארים ילדים טהורים. למרות שהם חיים כל חייהם בצל הטראומה שלי, הם לא טיפשים, לא שואלים יותר מידי שאלות אבל הם מבינים שקרה לאמא שלהם משהו נורא אם היא כך ויתרה על המשפחה.

שתדע לך, קיבלתי תרומה לכתיבת ספר שהגיע לכל המרכזים של נפגעות כמוני ואפילו למרכזים בארצות הברית ורוסיה, שם יודעים שהכותבת נפגעת תקיפה מינית ובו גם ציורים, תפילות ושירים שאני כתבתי וציירתי בעצמי במסגרת הטיפולים שלי ובו אני חושפת טיפה מחיי שישפוך קצת אור למענם בכדי שפחות או יותר יבינו מי היא אמא שלהם. שיבינו שיש להם אמא לוחמת, שכנגד כל הסיכויים המציאותיים והאפשריים אני עדיין כאן. הם עדיין לא יודעים שאני לוחמת ברוע, לוחמת בכוחות האופל, לוחמת בעבר, לוחמת ומתגברת על בן בליעל שכמוך.

אני לא לינור אברגיל ולא א' וג' מבית הנשיא. אני חווה מבית משפחת מ., שורדת גילוי עריות. כמו הלומת קרב, חיה מחדש את הטראומה כמעט שמונה שנים. חיה בעולמות של הילדה שאבדה, מחבקת אותי ומרגיעה ובעולם של היום אני מנקה ומטפלת בפצעים שלאט לאט מגלידים. בכדי לכתוב את כל הזיכרונות והזוועות שעברתי איתך אני צריכה לכתוב ספר מלא בדפים ובכמה שנים … .

יימח שמך ויאבד זכרך כמו נאצי הילטר צורר בן צוררים, כמו השואה לעולם לזכור ולא לשכוח את מעשייך הנפשעים והנתעבים.

ניצחתי אותך ואת כולם בגדול. אני כאן לעוד הרבה שנים – אני בחרתי בחיים.

מוחלת לאחרים למרות שהם מנותקים ומסרבים להאמין לגודל הזוועות שעברתי. כנראה שהם עשו כמיטב יכולתכם. שוב אני אומרת לך, את האמת מתוכי אי אפשר יהיה למחוק לעולם. השם יגמול לך כגמולך על כל השנים האבודות ועל מי שהייתי יכולה להיות לולא נפלתי לידיך צורר וארור שכמוך.

סוף סוף באיחור של שנים תם ונשלם הווידוי והתיקון בפני בורא עולם..

העבר היה ולא ישוב עוד לעולם….

לא רוצה קשר אם אף אחד ,לא אטריד ולא תשמעו ממני יותר ….